גם הומוסקסואליות בוטה וגם חרוזים משעממים
קשה להבחין בין שיריו של דורי מנור לבין תרגומיו. למה לנו מנור, אם יש לנו את ורלן בתרגומו המצוין?
גם דורי מנור, שספרו החדש הופיע זה עתה, מגדיר בעצם בשירתו המחורזת את ההיתקעות העמוקה של השירה. כי אם הבשורה החדשה היא לכתוב ואפילו לחיות כמו המשוררים המקוללים בצרפת של המאה ה-19 (בודליר, ורלן, רמבו), אז הבשורה דלה ואפיגונית לא מעט. מנור מציע לנו ממש אותה תרכובת: גם הומוסקסואליות בוטה וגם חרוזים במקצבים מתכונתיים, צרפתיים בעליל. לא ישראליים. עם לשון הנשמעת לא אחת תרגומית לא מעט, גם כשהיא כתובה עברית במקור.
ובאמת, קשה ממש להבחין, למשל, בהבדל כלשהו בין שירו של רמבו "אחיות החסד" בתרגומו של מנור (בשיתוף עם משה סקאל) לבין שיריו של מנור עצמו. אדרבה, הנה לפניכם בית של רמבו בתרגום מנור ובית של מנור עצמו. נסו לנחש מה שייך למי. בית א' (רמבו או מנור?): "העלם שעינו בוהקת, ועור חום/ מתוח לו על גוף עירום של בן עשרים,/ ושראוי היה צרוב-סהר ושחום,/ להיות לשד-בקבוק פרסי לאל סתרים". או בית ב' (מנור או רמבו?): "עמדנו בטירה של טרסקון,/ אתה גרגוליה ואני כימרה./ לוענו הפעור היה משכון/ אילם של אהבה. לולי המרה". לא תצליחו לנחש.
מכל מקום, השירים היפים ביותר, החיים ביותר, באוסף כולו, הם שיריו ההומוסקסואליים הפרועים של ורלן (בתרגומו המצוין של מנור), אף שאני בהחלט לא מסכים עם העדפתו של ורלן לתחת הגברי לעומת התחת הנשי (בעיניי, רק התחת הנשי הוא אופציה). ורלן אמנם מתחיל בשבחים מתונים לתחת הנשי: "אל תחרף, פייטן, וזכור שהאישה/ גם היא שווה זיון, ויש לה מה לתת./ התחת מפואר, ואם הוא קצת רוטט,/ אז מה? רבות טעמתי מדיבשה", אבל בהמשך הוא מבזה אותו לטובת התחת הגברי: "אך מה ישווה השת הזה המואבס/ ישבן כבוד וטוב, אך שימושי גרידא,/ לתחת הגברי?! תקרובת של חמדה/ ויופי, שמולה עלוב הוא ומובס! ". ואני שואל: למה לנו מנור, אם יש לנו כבר את ורלן? אותה הומוסקסואליות, אותם חרוזים, ואצל ורלן הם איכשהו משעשעים יותר.
פה ושם אמנם נוגע מנור בחסד ההשראה של השירה (למשל, בשיר "ברושים", שבו סיפר שהרגיש את "נפשם של הברושים" והאמנתי לו), אבל לא אחת הוא נשמע כבעל מחוות תיאטרליות מדי, פתטיות מדי, ביחס לעצמו וביחס לעולם. בשיר "פגישה עם סוצקעווער" הוא מכריז: "אני במו ידי את/ מקום הולדתי כריתי: העולם הבא". זו מסוג ההכרזות שיכול לעצמו רק ישו שנולד מחדש מן המוות. אצל מנור זה נשמע שקרי ומנופח.
רק פעם אחת בקריירה השירית שלו הצליח מנור לכתוב שיר שעוצמת הפאתוס שלו הלמה לגמרי את עוצמת הבשורה. אני מתכוון, כמובן, לשיר הנפלא על קץ המאה ("את בריח התקופה הזאת נועדנו להגיף/ עכשיו הוא זמן שירה גדולה. עכשיו הוא זמן נגיף"), הכלול בספרו הראשון. טוב, דברים כאלה קורים לפעמים רק פעם בחיים.
דורי מנור, "בריטון", הוצאת אחוזת בית, 93 עמ'
רק פעם אחת הצליח לכתוב שירה גדולה. עטיפת "בריטון" עטיפת ספר
מיכאל שלה
אריאנה מלמד, מבקרת הספרות מ-ynet ומידיעות אחרונות, היא בעיקרה עיתונאית ספרות טובה מאוד, יוצרת מיומנת של כתבות ספרות עסיסיות ושנונות. נכס לכל עיתון. הבעיה היא הטעם הספרותי שלה, שהוא פחות מדי בשל ופחות מדי מלוטש. בשבוע שעבר המליצה, למשל, על סמי מיכאל כמועמד הישראלי המועדף לפרס נובל לספרות. זהו הבל מסוכן. מיכאל הוא סופר בעל נטייה לפשטנות, להתייפייפות ולדרמטיות בטעם הפנטזיות המזרחיות. להציע אותו לפרס נובל לספרות זה
המועמדים הישראלים הטבעיים לפרס נובל (אם ננכה לרגע את הפרס הכי יוקרתי בעולם מן השיקולים הפוליטיים המאוד לא סימפטיים שלו) הם א.ב יהושע ועמוס עוז, ביחד, אבל בסדר זה. יהושע לפני עוז, כי יהושע הוא בדרך כלל סופר טוב יותר, למרות הגדולה החשופה של "סיפור על אהבה וחושך".
בטעם הפנטזיות המזרחיות. סמי מיכאל, צילום: רובי קסטרו ראובן קסטרו
עדכון אחרון : 30/10/2005 20:23
נא להמתין לטעינת התגובות
