נכנס יין, יצא שוביניסט
הקומדיה השבלונית בחרוזים שכתבה מאיה ערד היא מקבץ מאכזב של קלישאות וחוסר מעוף, והמהדורה החדשה של שירי אלכסנדר פן מזכירה לנו שלמזלו, הוא כבר אינו כשיר לעמוד לדין
אחרי הרומן בחרוזים האוורירי, המבודח ורב החן שלה, "מקום אחר ועיר זרה", שבו הצליחה ערד לנטוע מציאות ישראלית אותנטית, ייחודית (משרדי חיל החינוך בצה"ל, למשל) בתוך תבנית מוזיקלית וחרוזית שנלקחה ישירות, בהעתקת שמש מושלמת, מ"יבגני אונייגין", הרומן הגאוני בחרוזים של פושקין, היא נדרשה עכשיו להמציא תבניות חרוז משלה, ובמידה רבה, ליצור הפעם עולם ספרותי עצמאי, וזה כנראה יותר קשה, גם אם ערד מנסה שוב ללכת על בטוח, לפחות על חצי בטוח, ולציין שהמחזה הישראלי שלה נכתב בהשראת מחזה רוסי ( " צער מתוך חוכמה" של גריבויידוב).
אלא שההשראה של גריבויידוב לא הספיקה כדי להכניס חיוניות אמיתית, לא בסגנון הכתיבה של הקומדיה שלה ולא בדמויות שהיא מאוכלסת בהן. זירת העלילה היא בית משפחה ישראלית בורגנית-עשירה-שמאלנית בשם גינוסר (שם עם ניחוח חלוצי אידאליסטי לא מקרי). במרכז המחזה עומדת בת המשפחה, צעירה בשם כנרת, המחוזרת בידי יזם היי-טק מצליח, אבל מעדיפה על פניו את הידידות האפלטונית הרוחנית עם בחור חובש כיפה בשם ידידיה (המתגלה כנוכל ונואף, איך לא). האמא היא חביבה גינוסר, מורה צדקנית וחשדנית בגמלאות המתלוננת על אובדן הערכים ופיחות הדור. האב הוא איש עסקים רך יותר מאשתו שלא בדיוק מבין מה קורה מתחת לאפו, ויש גם צעיר פריקי, חבר לשעבר של כנרת, שחזר משהות במרכז אסיה או משהו כזה, ומדבר בגנות ערכי הדור הקודם.
בכלל, כל אחד מדבר בדיוק כפי שמצופה מטיפוס כמוהו. האם, המורה הצדקנית בגמלאות אומרת, למשל: "מזל שעוד מעט את מתגייסת/ שם יעשו ממך כבר בן אדם./ חכי , בטירונות; תהיי מותשת! ", והיא גם מתלוננת על הדור בכלל, שוב בלשון קלישאית לחלוטין: "ומה צמח מכל זה? דור אומלל! / לא אלטרואיזם, לא טובת הכלל, /שום ערכים אין - דור של אגואיסטים".
מול הקלישאיות החינוכית הזאת ניצבת כמובן הקלישאיות הסוציאליסטית של עומר, הפריק המצפוני: "כשחזירי ההון גורפים את השלל,/ לעבודה אין ערך./ עושקים ומרמים ומנצלים,/ ומי עובד? רק הזרים והעולים". וכשגם האהבה וההתאהבות מתוארות כאן בלשון בנאלית קלישאית ("כשמדברים איתו - אני נסחפת./ פתאום החדר מתמלא חשמל", אז איך זה שאנחנו נשארים קרים?), כבר ברור שעניין לנו עם מחזה הבנוי על דמויות סטריאוטיפיות, המתוארות בלשון בנאלית, שטוחה, חצי פארודית. לא בני אדם ממשיים לפנינו אלא מטרות דמות עשויות קרטון. החרוזים לא עוזרים במקרה זה. להפך. הם חלק מן השבלונה.
(מאיה ערד, "צדיק נעזב", הוצאת אחוזת בית, 123 עמ')
עטיפת "צדיק נעזב". עטיפת הספר
במגבלות הזמן
והערה אחת עם מהדורת השירים החדשה, היפה מאוד, של שירי אלכסנדר פן, משורר סוער ומסעיר, בעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט: מנקודת מבט פמיניסטית פן הוא משורר בעייתי מאוד. מה זה השיר "וידוי", למשל (שנכתב כביכול מתוך נפשה של אישה, אבל כדאי להזכיר לעצמנו שפן עצמו כתב אותו), אם לא עידוד להשפיל נשים, לקלל נשים ואפילו לגרום למותן (אם בדרך של חיים מעונים ואם בדרך של גרימת מוות ממש), מתוך ידיעה שהאישה הנכונה תמשיך לאהוב אותך גם אז: "בעוניינו המר, בעבור אותך זעם,/ גם למוות אתה קיללתני לא פעם,/ וכתפיי הקרות רעדו משמחה; / כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים /שיובילו אותך בגללי בנחושתיים/ וגם אז לבבי לא יסור מעימך".
כלומר , אתה תקלל אותי, אתה תפגע
בשיר אחר מדבר פן על הדרך להכניע את השפה, כדרך שמכניעים (ומשכיבים) "בחטף" אישה יפה וסרבנית. היום עלולים לשלם על דברים כאלה בכמה שנות מאסר. וכל זה לא אומר שפן, משורר רווי יין, איננו משורר מקסים. הוא כן. במגבלות הזמן ההוא.
(אלכסנדר פן, השירים, כרך א' וב', בעריכת חגית הלפרין ועוזי שביט, הקיבוץ המאוחד ומכון כ"ץ, 620 עמ')
עטיפת הספר. כריכת הספר
עדכון אחרון : 29/9/2005 19:33
נא להמתין לטעינת התגובות
