100 אחוז נשמה
האלבום החדש של קניה ווסט הוכיח לדפנה לוסטיג שהגיבור החדש של אמריקה, כמו מאהב טוב, רק משתבח עם הזמן
יש מיליוני אנשים ברחבי העולם שכלל לא הופתעו מההתפרצות של ווסט. אלה הם אותם מיליונים שמחזיקים במדף הראשון של הדיסקים את "The College Dropout", יצירת הבכורה עטורת השבחים והפרסים של קניה ווסט שראתה אור לפני כשנה וחצי. כמי שיצר אלבום כה עשיר, שמתכתב עם העבר ומטיס את המוזיקה אל העתיד באופן מושלם, ווסט חייב להיות איש יוצא דופן, מלא תעוזה והשראה. אחד שבכל טיפה מדמו זורם שיר של הטמפטיישנס ועל כל נשימה שהוא לוקח הוא שואף בחזרה אל העולם 100 אחוז של נשמה. בניגוד מוחלט לחבריו מצמרות המצעדים, בנשמה של ווסט יש הרבה יותר מחברה כוסית, בקבוק קורבסייר ומילים רעות על מובי.
ווסט אינו שם חדש בתעשיית ההיפ הופ האמריקנית. מאחוריו אין ספור הפקות ושמו רשום על עשרות להיטים מהשנים האחרונות. את מירב תהילתו הוא קנה כשהפיק לג'יי זי חלק ניכר מאלבומו "The Blueprint", ובייחוד את "IZZO", להיט בלתי נשכח עם סימפול ממכר של הג'קסון פייב. בחסותו של הג'יגה ווסט התחיל לעבוד על אלבום ראשון, עבודה שנקטעה כשווסט כמעט קיפח את חייו בתאונת דרכים טראגית בשנת 2002. בעקבות התאונה הפך האלבום לתקווה אבודה בקרב אנשי תעשייה ומעריצים אבל ווסט, בניגוד לכל הציפיות, חזר לאולפן עם לסת שבורה בשלושה מקומות שונים והשלים את העבודה. בתפר שבין 2003 ו 2004 נחתו בתחנות הרדיו שני הסינגלים הראשונים שלו, "Through The Wire" הגאוני, שהכיל סימפול משיר של צ'אקה קאן, ו "Slow Jamz" הספידי, בו לקחו חלק הראפר טוויסטה, אז-עוד-לא-זוכה-האוסקר
"Late Registration", אלבומו השני של ווסט, שם אותו בשורה אחת עם אמנים חשובים באמת, כאלה שיצירתם וזהותם מחלחלת הרבה מעבר למצעדים ולמועדונים. אמנים שאמירתם מזעזעת את אמות הסיפים ובזכותה הם נחקקים בזיכרון כמודלים לחיקוי. מעמדו הנוכחי של ווסט כמכתיב סדר יום מזכיר את מעמדה של מדונה בשנות השמונים והתשעים, מעמד שנגזר מכנות וישירות. השבוע הודיעה מדונה שאת השיר הראשון מתוך אלבומה החדש היא תשחרר קודם כרינגטון, ורק אחר-כך כסינגל. ב "Late Registration" אין אף רינגטון. יש בו רק שירים.
העובדה ש-"Late Registration" גורם למי שמקשיב לו להרגיש שבזמן שכל היתר משחקים בקקי ווסט משחק עם הלב, לא באה להעיד על כך שווסט אינו, ככל היתר, סאקר של קישוטים. להפך. דה גיים, ברנדי, אדם לוין מ"מרון 5", עכשיו-כבר-כן-חתן-האוסקר ג'יימי פוקס, קומון, קמרון וכמובן ג'יי-זי הם רק חלק מהשמות שמשתתפים באלבומו החדש. אבל שמות מפוצצים וחברים מפורסמים הם לא חוכמה גדולה, אלה מפארים כמעט כל אלבום היפ הופ מסחרי. החוכמה היא לדעת איך לנצח במקום שבו נכשלים כוכבים כנלי ואפילו מיסי אליוט ולמנוע מהאלבום להפך לגבבה בנוסח "אני כזה ענק/אני כזה תותח/יש לי הרבה כסף/ויש לי גם אקדח". בשביל זה צריך ענווה, אוזן קשבת, וביצים מברזל. ולווסט יש את כולם, וגם את ג'ון בריון.
גבות רבות הורמו כשווסט הודיע שבריון, הידוע בעיקר כמלחין פסקולים בחסד עליון ("מגנוליה", "שמש נצחית..."), יעבוד לצידו כמפיק אחראי על האלבום. אבל מסתבר ששוב ווסט רקח נוסחה מנצחת, והשילוב בין האמוציונליות הבוטה שלו לעדינות החננית של בריון מצליח לרגש, ולייצר אלבום שהוא הגשר המושלם בין 75' ל 05'. נבחרת המסומפלים הנוכחית של ווסט ניזונה מהקולות והצלילים של ענקי הדורות הקודמים: שירלי בייסי, אוטיס רדינג, ביל וית'רס ואטה ג'יימס.
גם אם בשמיעה ראשונה עולה החשש ש"Late Registration" הוא פיספוס, הרי שווסט, כמו כל מאהב טוב, רק הולך ומשתפר עם הזמן. ההצלחות הכבירות שלו הן "My Way Home" עם קומון וסימפול מג'יל סקוט הרון, "Touch The Sky" שמסמפל את קרטיס מייפילד, ושני הסינגלים המעולים - "Diamonds" שעוסק בצידה הנצלני של תעשיית היהלומים ובסגידתם של כוכבי ההיפ הופ לאבנים הנוצצות, ו "Gold Digger" המשועשע, שניצב במקום הראשון בבילבורד השבוע, ובו שרים ווסט ופוקס על בחורות שיהלומים זה כל מה שמעניין אותן.
ווסט הוא לא סטאר קלאסי - הוא לא חורז מושחז כאמינם ואין לו סטייל ומיליארדים כמו לפי דידי. אבל יש לו ביד אלבום יפיפיה ואישיות כובשת, אז מי זוכר ולמי בכלל איכפת איך פאף ציווה שיקראו לו אתמול ומה היילי אכלה שלשום. נכון להיום, לצידו של כריס מרטין, קנייה ווסט הוא האמן הכי חשוב והכי מוכשר בעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
