מצטערים, הצ'ק חזר
מורן גודס יוצאת נגד קרנבל יגאל עוזרי, האמן הישראלי-ניו-יורקי המונפק כעת כקטלוג עב כרס נוטף יוקרה וחשיבות
האמן יגאל עוזרי אוהב בגדים יפים. בראיון למוסף "הארץ" הוא התוודה בפני דליה קרפל כי הוא מתחבט האם לעטות לפתיחת תערוכת היחיד שלו במוזיאון ת"א חליפה שעיצבה עבורו במיוחד ויויאן וסטווד או ללכת על הכל לבן. במקרה של עוזרי הלבוש לפתיחה אכן רלוונטי שכן אין לו דבר לעמוד מאחוריו מן הסיבה הפשוטה: תערוכתו היא תערוכה לחכמים בלבד.
בסיפור הזה יש מספר אנשים שמנסים למכור לנו את לוקש "התערוכה החכמה", כאשר הראשי שבהם הוא פרופ' מוטי (מרדכי) עומר. עומר, מנהל המוזיאון (ואיש עסקים ממולח), אחראי על בירוקרטיית עולם האמנות הישראלי, קביעת טעם הקהל והפניית הזרקור אל מה שיש לו פוטנציאל להיתלות מעל כמה שיותר ספות מבית קסטיאל ברחבי הרצליה פיתוח, כפר שמריהו והסביבה.
רצוי כמובן שהיצירה תהא בגודל המתאים למסך פלזמה שטוח, סתם עצה אם אתם אמנים מתחילים ובדיוק מתלבטים על גודל הפורמט. ("הבת של האפשטיינים מתחתנת השבוע, אולי נקנה לה את הדיפטיך של 'יונה מכונסת'?" מתוך הגיגים שקלטו אזני בביקור בתערוכה).
האצבע המאשימה אינה מופנית כלפי עבודותיו של עוזרי, אלא אל הספין התקשורתי שיצרו על גבו אלו שנחשבים כמוקדי הכוח הבלתי מעורערים של עולם האמנות הישראלי. עוזרי אמנם המלך, אבל מלך שהוא קורבן.
הוא הגיע לניו-יורק בשלהי שנות השמונים ועבר שם סוג של טרנספורמציה נוסח "אישה יפה" בדמותו של איש עסקים עשיר ומקושר אשר חילץ אותו מעבודתו כהופך המבורגרים מפוייחים והנחית אותו היישר בסטודיו אלגנטי בלונג-איילנד שם ישב לצייר את ציוריו ולטפח קשריו עם אספנים. עוזרי טוען שהוא רוצה אהבה, האספנים, כנראה תחת השפעת ה"אובר-חום" הישראלי שלו, ממירים את האהבה הזו לכסף.
כך קרה המקרה שצייר בינוני ללא אמירה ממש מעניינת נכנס לפנתיאון האמנות הניו-יורקי במשבצת "האמן המוכר" או במילים אחרות: אמן המצליח להתפרנס מאמנותו, שבזה אין כל פסול.
דא-עקא? הבעיה נוצרת כאשר מתחילים לשווק את סיפור ההצלחה של
שנית, עטיפת התערוכות באריזה המבטיחה איכות שלכאורה מנהלת דיאלוג צמוד עם תמות מרכזיות בתולדות האמנות. בתצוגה במוזיאון, למשל, מפארים את קירות החלל יחד עם הציורים, גם מבחר טקסטים פרי עטו של מוטי עומר אוצר התערוכה בהם הוא מרפרר את עבודותיו של עוזרי לעמודי תווך בהיסטוריה כגון: ולאסקז, גויא, אל-גרקו, ואן-אייק, ורמיר ועוד רבים וטובים, בעוד האמן היחיד שעלה בראשי לרפררו לעוזרי הנו צייר הגרפיטי רמי מאירי.
אין טעם לפגם בהצגת עבודות אמנות, טובות יותר או פחות, לשם עשיית רווחים בלבד. העוול נעשה כאשר באים לסנוור אותנו בחוטי הזהב של תוכן נשגב הנסתרים גם מעין בלתי מזוינת, וגורמים לנו לתהות האם עלינו לפקפק בערכים שהחזקנו בהם עד כה לגבי שיפוטנו האסתטיים.
בסופו של דבר, יגאל עוזרי אינו עירום. יגאל עוזרי המונפק כקטלוג עב כרס נוטף יוקרה וחשיבות במחיר 280 שקלים הוא צ'ק שאין לו כיסוי. הוא תוצר המערכת הבירוקרטית המשומנת של עולם האמנות הישראלי בו לתוכן, כלומר ליצירות עצמן, כבר כמעט ואין משמעות וקהל היעד הפוטנציאלי אליו תערוכות אלו ממוענות הוא ה"בובואים" (בוהמיאנים בורגנים, על-פי הגדרתו הקולעת של קרלו שטרנברג) אשר אומדים את היצירה לפי ערכה הפיננסי גרידא בשוק.
עד שבחורה אחת, כלל לא מרוח שטות, שכבר בקיאה ברזי הבירוקרטיה על חכמה ועל טיפשות, מקווה שאם הגעתם עד הלום תדעו למי לצעוק: "המלך הוא עירום!".
נא להמתין לטעינת התגובות
