אם אנדי וורהול היה פרחה עם שפתיי סיליקון
מורן גודס חושבת שגיל ריבה מוכר לנו אמנות במסווה של תוכנית טלוויזיה פרחולית
זו גם לא הולכת להיות כתבה על טיבו של ריבה כסלבריטאי ("הסלבריטאיות היא כמו חסה: זר עלים אנושי נטול קלוריות וטעם") וה"פו התקשורתי" שהוא יוצר בכל הופעה שלו בתשקורת.
אשקר אם אומר שנפשי אינה נירטטת בכל פעם שזוג העיניים הכלבלביות (פקינזיות?) מביטות בי מן המרקע. ושפתיי הג'וקר הבלוברי-קרמברי מחייכות את חיוכן השועלי, הו השפתיים, סיליקון או לא, על האפרוחון המקולב זה עובד. אין ספק שהוא נגע בבלונד.
אך לא בהבלים אלו עסקינן. לא בתוכן נדברה, מפתה ובלונדיני ככל שיהא, עליו כבר בירכו וקיללו מעל לכל במה ופורום רעננים, אלא על המסגרת. על גיל ריבה כעבודת אמנות או כוידיאו-ארט, אם תרצו.
"סלבריטאיות היא אמנות משכרת" שחרר ריבה בשעתו לאחד העיתונים המקומיים, ואם כך הוא, אזי בואו נרים עוד כוסית ונשתה לחיי השיכור המשודרג, אמן הוידיאו-ארט החדש שהצליח לטשטש זה מכבר כל גבול טריטוריאלי בין טלוויזיה לאמנות. משכרת או לא.
למה דווקא אמן וידיאו? תעלו גבתכם המרוטה סימטרית בתמיהה נונשלנטית? ובכן, ניתן לומר שתחום הוידיאו-ארט באמנות המודרנית צמח ועלה על קרקע אפרפרה (בלונד-אפרפר, בהקשר זה), ובלתי מוגדרת בעליל
הוידיאו, בצורתו הטלוויזיונית, אמנם היה קיים עוד מלפני מלחמת העולם השנייה, אבל הטכנולוגיה לייצור הוחזקה תחת שליטתם המוחצת של רשתות ומפיקי טלוויזיה. בסביבות 1965, כאשר תאגיד סוני השריץ לאוויר העולם את מצלמת הוידיאו הביתית הראשונה, נפתח לה פוטנציאל פרסונאלי יותר להפוך למדיום אקספרסיבי אמנותי שיתן את הזדמנות הביטוי התהילתית לכל דיכפין באשר הוא.
האטרקציה הגדולה סביב הז'אנר המתרקם הייתה נעוצה בעיקר בהיותו בעל מבנה אמבי: הוא מודרני כמו טלוויזיה, קוסם כמו פיפ-שואו ואינטראקטיבי כמו וידאו-גיים. או בחמש וחצי מילים: לא פועל על-פי חוקים סדורים.
גם ריבה בפורמט שהוא מייצר ב"לימוזינה" אינו קונפורמיסט של הז'אנר, הן הטלוויזיוני והן כתוכנית אירוח (אפילו שמוסיפים לה את הטייטל: אלטרנטיבית). ניתן לומר שהיא דומה בהרבה לעבודת וידיאו-ארט מאשר לתוכנית טלוויזיה: בראש ובראשונה בנוכחות הפופ-סטארית של ריבה - תכונה המנוכסת לרוב אמני הוידיאו שכן נרקיסיזם הוא תנאי של הז'אנר, כדברי נאם ג'ון פייק, יוצר הוידיאו-ארט הראשון.
להלן: "אם הייתי עולה בעצמי ללימוזינה הייתי שואל את עצמי: גיל ריבה האם גם אתה היית רוצה להביא שלום למזרח התיכון? זאת שאלה מתוחכמת בטירוף, עובדה שזה מה שתמיד שואלים את מלכות היופי" (מתוך ראיון של ריבה ל"פנאי פלוס").
שנית, ריבה, בדומה לאמני וידיאו-ארט, מנסה להגדיר מחדש מדיום שהוגדר עד כה על-ידי בידור ודוקומנטציה מסחרית גרידא. אין אצלו דבר שהוא "אוף דה רקורד", התוכנית עוברת עריכה מסיבית ומניפולטיבית עם ווייס אוברים מטורפים בגאוניותם (זום על עיניה של לאריסה טרימבובלר, גיל שואל: "תגידי, היית מסגירה אותי אם היית יודעת שאני הולך, נניח לגנוב?", בנג! קול ירייה, וברקע דרך חריץ בחלון הכמעט סגור, רמז מכיכר רבין, ופסקול מתנגן: "כל זה אינו משל ולא חלום, זה נכון כאור בצהרים...").
ריבה משתמש באופן הציני ביותר בז'אנר הראיון הטלביזיוני, הוא מחזיר ערכים לנקודת האפס, העיקר והטפל מטופלים על-ידיו באותו לבל ובאותו זרקור חשיבות (משחק לאביבה גרנות בפלרטטנות של טינאייג'ר בשרשרת ושואל תוך כדי בעיניים מצועפות: "תגידי מה יותר נורא בעיניך לרצוח או להיתפס?") , הוא חובש את הכובע הטלביזיוני הדנדי ואת כובע אמן הווידיאו הוינטאייג'י בעת ובעונה אחת ושניהם הולמים אותו להפליא.
ניתן לומר כי טשטוש הגבולות בין טלוויזיה לוידיאו-ארט מוביל למסקנות הגורפות הבאות:
* מה אנחנו עושים, בסופו של דבר, כשאנו נכנסים למוזיאון או לגלריה לצפות בוידיאו-ארט? רואים טלוויזיה!
* ומה אנחנו עושים כשאנו רואים בטלוויזיה את ה"לימוזינה" עם גיל ריבה? עוזרים להביא שלום למזרח התיכון. ברור.
נא להמתין לטעינת התגובות
