לא דינוזאור. היפופוטם!
גיל ירושלמי סותם את האף וצולל לשלולית ההומופובית כדי לסתום את הפה המלוכלך של רון מיברג
עושה רושם שקשה לפתח דיון בעניין בלי ללכת לאיבוד בסבך של טיעונים עמוסי רגשות של עלבון והצטדקות ועלבון שכנגד, בהתנצחות ואפולוגטיקה והאשמות סביב גזענות ודעות קדומות ופוליטיקלי קורקט ודיכוי ודיכוי שכנגד.
צריך לחשוב פעמיים לפני שקופצים יחד עם מיברג לשדה המוקשים הזה להתפוצץ יחד אתו. בניגוד למה שחושבים, ההיפופוטם אינו מסוכן, ואם אנשים אינם רוצים להתקרב אליו, זה בעיקר בגלל שהוא מסריח. נראה שזה המקרה של מיברג. עם זאת, לפעמים צריך לסתום את האף ולהעמיד את ההיפופוטם במקומו.
ישנו מקום תחילה להערה כללית קצרה על האידיאולוגיה של דימוי ודימוי עצמי. הסיסמה המרכזית של תנועת הגאווה של הגייז בארה"ב ולאחר מכן בעולם כולו (מיברג מן הסתם שמע אותה בסן פרנסיסקו) היא "we're here, we're queer, get used to it". זו אינה תביעה של מיעוט מהרוב שיואיל להכיר בלגיטימיות שלו ובזכותו לביטוי עצמי. יש כאן אמת בסיסית יותר, עמוקה יותר, פנימית. זהו אינו משא ומתן אלא הכרזה צלולה וברורה: אנחנו שונים, כאלה אנחנו ואין לנו כוונה להשתנות בגלל שזה לא מוצא חן בעיני מישהו, או להסתיר את זה. או שתתרגלו לזה, או שלא.
ההגיון של מצעדי הגאווה השנתיים אינו בניסיון להראות לסטרייטים שגם הגייז בני אדם בדיוק כמותם, אלא דווקא להדגיש את השוני, לחגוג אותו, לא להתבייש בו בשום אופן ולא לפחד ממה שאנשים חושבים. להיות מי שאתה.
כשאביעד קיסוס או גיל חובב מופיעים בטלוויזיה, יש להניח שהם לא מגלמים באופן מחושב פרסונה מלאכותית של "הומו מוחצן". הם מביאים את עצמם. זה מה שהם והם לא מתביישים בכך, ובצדק. הם אינם מתעסקים בשאלות של איך זה נראה ואיך זה מייצג את הציבור שהם משתייכים אליו ומה יגידו עליהם הסטרייטים (או ההומואים).
מה לעשות שלא כל ההומואים יכולים, או רוצים, להיות גבריים וחסונים וקצינים בצבא ולדבר על פוליטיקה ובורסה, מה שנקרא "סטרייט אקטינג". זה יכול להיות, כמובן יותר נוח – בוודאי למיברג – ואין בכך פסול אם זה מה שמעניין אותך וזה מה שאתה, אבל לא כולם כאלה. ישנם גם הומואים שרוצים לשלב רגליים לנופף בידיים ולדבר על קלווין קליין. זו אינה פארסה ולא קריקטורה.
ייתכן שישנם אנשים (ומיברג
אפשר, אמנם, להבין איך המחשבה על טעם קונדום בפיו של גיל חובב מעוררת במיברג סלידה, איך ישנם דברים שסטרייט זה או אחר לא רוצה לחשוב עליהם ולא רוצה לדמיין, מפני שהאינסטינקטים שלו או התנייה תרבותית זה פשוט מגעיל אותו. אפשר גם לתהות על מידת הטעם הטוב שבהעלאת אסוציאציה מסוג זה בתוכנית בישול. אבל לא כל מה שאינו נעים ואולי אפילו מעורר במישהו סלידה ראוי לבוז. ודאי וודאי שאינו "פוגעני". חובב פוגע מקסימום בטעם הטוב – הוא אינו זה שנוהג בצורה פוגענית.
אף הומו, אף ציבור, אף אדם אינו נלעג לכשעצמו. לא בגלל גזעו, או דתו, או מינו או העדפתו המינית. תמיד צריך שיהיה מישהו שיבחר ללעוג לו. מישהו שיחוש כלפיו בוז ושמכל מיני סיבות ירגיש צורך וירשה לעצמו לנסות לבזות אותו ולהשפיל אותו ולגרום לו להתבייש. לפעמים אלה סיבות טובות מאוד. ישנם תופעות וצורות התנהגות ומעשים שראויים לביקורת (רצוי שתהיה עניינית ומתורבתת) וישנם גם כאלה שראויים לגינוי בלשון חריפה. כמו למשל גסות, טמטום, רשעות וגזענות.
הטקסט של מיברג מציב אותו כבריון בחצר בית הספר, מצביע על נער אחר וקורא "תראו את המתרומם הזה!" כדי שכולם ילעגו לו. כדי לבייש אותו. כמו ההיפופוטם או חזיר יבלות הוא שועט קדימה בלי אבחנה. הוא יודע שהוא לא חזק במיוחד, אבל בטוח שהוא מספיק מסריח בשביל שאף אחד לא ירצה להתעסק אתו. באמתלה צורמת בזיופה, משתלח מיברג, שחרד כל כך לדימויים של הגייז בתקשורת, בסגנון גס ופורנוגרפי כמעט בכל הומו שהוא מצליח להעלות בדעתו. כולם בעיניו קריקטורות – אלה שהוא מכיר ואלה שהם רק דמויות בטלוויזיה. זה חורג משאלות של "ייצוג" או "קהילה". מיברג פשוט מדבר על אנשים בצורה מלוכלכת.
גם בשאלת הייצוג מוטב שמיברג יסיר דאגה מלבו. הוא מרגיש שזכותו להטיף, לחלק ציונים ולהכתיב להומואים (בשם האינטרס שלהם, כמובן) כיצד להתנהג ועל מה לדבר ומה לומר ואיך. למיברג חסרות דמויות של הומואים "אמינים ורבגוניים ומרובדים". הוא מעדיף הומואים "מרובדים", כאלה שלא מפריעים לו ולא כופים עליו להתמודד עם התנהגות שנראית בעיניו גרוטסקית. מלכתחילה עדיף שלא יידע בכלל שהם הומואים.
זה לא יקרה. אין אף הומו בתקשורת שיעשה מאמץ כדי להתאים את עצמו לטעמו של מיברג, וכדאי שהוא יתרגל לזה. הרשימה שכתב מכוערת, גסה, דוחה, מתחסדת וגזענית. הוא צריך להתבייש.
גיל ירושלמי הוא תסריטאי ועיתונאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
