ראו תגובה 12 סעיף ב'
משה גורלי חולק על הפרשנות המיברגית ל"צלילי המוזיקה", בוחן את התגלגלותו של רן דנקר למחזמר ומגיב לדיון המתלהט בנורית גלרון
טיעון זה מצוי בבסיס קובלנה מוכרת נגד כל יצירה שבה הנאצים מוצגים כבני אדם, או לפחות במימד מורכב יותר מאשר שטן נטו. כך ספגו ביקורות סרטים שניסו לטפל בהתנהלות הנאצית בכפפות קצת שונות. למשל היטלר כבן אדם בימים האחרונים בבונקר בברלין ("הנפילה", היטלר בגילום "אנושי" של ברונו גאנץ) או מחנה עבודה כפנטזיה סוריאליסטית ("החיים היפים" של רוברטו בניני).
יש היגיון רב בהתקוממות זו בגלל הכרסום הפוטנציאלי שגלומה בה ביחס לזוועות השואה ולמבצעיה. מצד שני, וגם זה הגיוני, ככל שנכיר בעובדה שהנאצים היו בשר ודם, נבין טוב יותר מה גרם להתבהמות הרצחנית שסחפה אומה שלמה. הבנה זו עשויה להועיל בזיהוי תהליכים אוניברסליים, שלידתם אינו ייחודי דווקא לגרמניה של שנות השלושים: טיפוח העליונות הגזעית, שנאת הזר ותפיסתו כאיום, כמיהה למנהיגות כריזמטית סוחפת שצווחת מסרים קליטים ופשוטים. הייחוד הנאצי היה בכינון מכונת השמדה משומנת ובירוקרטית שהוציאה לפועל את המסקנות המתבקשות.
על פניו נראה שמוגזם לגלגל את "צלילי המוזיקה" לדיון הזה. ובכל זאת, מיברג טען כי העובדה שילדי המשפחה לא נשחטו, פלוס העובדה שהרוע הנאצי בסרט/הצגה התמצה בדרישה לתלות את הדגל על אחוזת המשפחה, מהווים "הנחה" בלתי נסבלת לשטן, הנחה שממרקת את דמותו ודימויו. אני לא חושב כך, ולו בגלל שיחזור התחושות שלי כילד שצפה בסרט. האיום הנאצי שריחף ברקע היה בהחלט מצמרר. לפעמים, כשהאימה מסתתרת מאחורי הפרגוד, היא הרבה יותר אפקטיבית ממרחץ דמים שפורץ לקדמת הבמה. הבנייה ההדרגתית של החושך המתקרב, הנוגס בעליצות המתרוננת שמחדירה הנזירה המזמרת לקדרות המשפחתית הממושמעת, ממחישה את ירידת המסך הנאצי, אבל מותירה גם את האופטימיות. הצגה זו מאפשרת גם לילדים להתמודד ולעכל את המאורעות והמוראות. בהחלט יש כאן רידוד של מושגי הטוב והרע, אבל המחיר נסבל כשמולו הסיכוי לעמת את הילדים עם התקופה ולנטוע בהם עניין להיכרות עמוקה יותר. כשיגדלו, אולי יקראו יותר, יחפשו בסינמטקים את "שואה" של לנצמן, או שיסתפקו ב"רשימת שינדלר" ו"הפסנתרן".
נדמה שסיבה מרכזית לטיעון של מיברג הוא רון דנקר "הנאצי בהתהוות" בלשונו, שמגלם את רולף, פקיד הדואר שמצטרף לנאצים ונקרע בין מחוייבותו האידיאולוגית לאהבתו לליזט, הבת הבכורה. דנקר אמר בראיון שהוא שמח לתפקיד שמזמן לו את האפשרות להמיר את דמות הסמרטוט הפתי והטוב מ"השיר שלנו" לדמות הרעה ב"צלילי המוזיקה". בכך הוא טועה. רולף הוא בסך הכל התגלמות אוסטרית של זוהר להט. גם בתור נאצי, רולף להט "נכשל" כשאינו מסגיר את המשפחה הנמלטת. סמרטוט נשאר סמרטוט. אולי בכל זאת מיברג צודק.
הדיון בנורית גלרון עורר מחלוקת עזה בין חובבי הזמרה העברית בכלל והנשית בפרט. תגובות, גם החולקות, גם המגדפות, גם האינטרסנטיות - לגיטימיות. את זכות המלה האחרונה, לפחות בינתיים, אני רוצה להקדיש לשני שמות שעלו בטוקבקים הנסערים.
ראשית, ירדנה ארזי. ארזי היא זמרת פופ קבילה ואפילו טובה. אבל, ההבדל - כמו בכל אמנות - בין הטובים לגדולים הוא ביכולת לרגש. יכולת זו היא מדרגה מעל מקצוענות מהוקצעת מהסוג של ארזי. קשה לי להיזכר בשיר שלה שמגיע לרמות הרגש של רבקה זוהר ב"מה אברך", "בן יפה נולד"; של מירי אלוני ב"שיר לשלום", או צילה דגן ב"וידוי" ו"ערי נעוריי". זו הכוונה במדרג שקיים לטעמי ביניהן.
השניה היא חווה אלברשטיין, לטעמי הזמרת הישראלית הגדולה ביותר בכל הזמנים. הדיון באלברשטיין הולם את התזה שהצגתי. אלברשטיין המבצעת מול אלברשטיין היוצרת-מבצעת. אין חולק על זכותה לכתוב לעצמה את שיריה, וזה אפילו לא משנה אם בחירתה נובעת ממחסור בחומרים ראויים בשוק. אבל, משבחרה לבצע את שיריה חשפה עצמה להשוואה בין שני חלקי הקריירה שלה. החלק שמתמצה בתקליטים כמו "כמו צמח בר" ו"התבהרות" מול תקליטיה האחרונים "מוצאי
נא להמתין לטעינת התגובות
