מאחרים, אבל בסטייל
"סיפור ורוד" הוא לא רק קומיקס מענג וחינני, הוא גם תוספת הכרחית ומבורכת לארון הספרים החסר של הקהילה המקומית
התגייסותה של זפרן למשימת סיפור העל נושאת עמה את האחריות כבדת המשקל הכרוכה בניסיון לייצר כרונולוגיה שיטתית וסדורה על חיי הקהילה בארץ, אחריות המתנסחת בבהירות לאור העובדה המצערת שפרוייקט שתפס תאוצה מעבר לים כבר לפני כמה עשורים טובים, פסח בנון שלנטיות על הפרובינציה הקטנה. ולכן, עם כל הבעייתיות הגלומה בכתיבת נרטיב מאחד ומאחה מסוג זה, חשוב לזכור כי הוא נכתב בתוך ריק מסוים. אמנם ספרים המייצגים את המגמה כדוגמת "מעבר למיניות" המצוין ראו אור, אך היסטוריה לוקאלית לא נעשתה.
מגמה זו, שהגיעה באיחור ניכר למחוזותינו, החלה במסגרת התגבשותה של זהות גיית פוליטית כאקט של ייצור גוף ידע אלטרנטיבי על אודות הומוסקסואליות. אותה זהות קראה תיגר על הידע הקודם שהגדיר זהות על בסיס פתולוגי, רפואי ונפשי. דחיית הידע הדכאני חייבה ייצור של ידע אלטרנטיבי - ידע על קבוצה, על עברה התרבותי, ושל היסטוריזציה של הדיכוי. ארגונו מחדש של ידע אודות הקהילה נעשה בעיקר תוך התבססות על חוויות והתנסויות אישיות תוך כדי דחיית הידע "האובייקטיבי". בהתאם לכך, כתבה זפרן ספר המקיים, ברמה מסוימת, משא ומתן עם הקטגוריה המוכנה, ונשען על ההנחה שרק עם התוודעות לאותה קטגוריה, סיפור מסוג זה יכול בכלל להיכתב.

הספר מתחיל עם הולדתה, במקום בו היא מציינת כי "לא ידעה שתגדל להיות לסבית" . בהומור שמלווה את הספר לכל אורכו היא מסבירה: "לא יכולתי לדעת, כי לא היו אז לסביות בארץ, בטח שלא ברחובות או באשקלון".
אבל זפרן נמנעת מלעצב את סיפורה רק על ידי מודוס של היזכרות אישית. מבטה נע ומתחלף בין התבוננות מבחוץ, על השתלשלות היסטורית, לבין התבוננות כלפי פנים, אל אירועים אינטימיים הפוקדים אותה. ההתרחשות הרחבה, זו של ההיסטוריה הקולקטיבית, מעניקה מסגרת משמעות להתרחשות הפנימית. סיפור סיפורה של הקהילה, מאפשר לזפרן
זפרן היא דמות שקל להזדהות עמה: אנטי-גיבורה קלאסית עם המון חן. יחד עם זאת היא נושאת סיפור מאוד ישראלי, מאוד לוקאלי, משהו שאינו חורג מן הסיפור הכללי. "סיפור ורוד" הוא ספר מצחיק, נעים לקריאה ומעוטר באיורים מענגים ובו בזמן הוא תוספת נחוצה והכרחית למדף הספרים החברתי שלנו.
"סיפור ורוד", אילנה זפרן, מפה, 160 עמ'