תשתקו ותקראו
ג'ייסון אלכסנדר צריך שמישהו יחזיק לו, הפרברים (כאילו לא ידענו) הם הגיהנום, ולקינוח יש גם שיר הייקו לריקי גל
תשתקו ותקשיבו, ערוץ 1
הנה הבעיה: איך אפשר לכתוב על ג'ייסון אלכסנדר מבלי לקרוא לו בטעות ג'ורג'? אפילו סרבן-סיינפלד כמוני מוכרח להודות כי מיסטר קוסטנזה הוא הדבר האמיתי, בעוד ג'ייסון אלכסנדר הוא בסך הכול דמות פיקטיבית וחיוורת שמדי פעם מגיחה באיזה סיטקום כושל או נוסעת לישראל לקדם את השלום.
אחרי שכבר כשל פעם אחת ב"בוב פיטרסון", ממשיך אלכסנדר את המומנטום גם ב'תשתקו ותקשיבו' ("listen up") ומוכיחה סופית ש"יהודי כן מגרש צופים".
בסדרה מגלם אלכס – האם אכפת לו שאני קורא לו אלכס? – את טוני קליינמן, מגיש ספורט בטלוויזיה ובעל טור בעיתון, המתקשה לקבל מבני משפחתו את הכבוד וההערצה להם הוא זוכה בעבודתו המקצועית. בחייו הפרטיים מתגלה קליינמן כרכיכה נוירוטית,
אבל לא כשלון ההצחקה הוא המרגיז באמת כאן, אלא דווקא הניסיון הקמצני לבנות סיטקום על גבו של קומיקאי מוכשר, בלי לחזק אותו אפילו בגיבור-משנה מוצלח אחד. דווקא ג'ורג' קוסטנזה היה אמור לדעת שכאשר עובדים לבד - אמא עוד עלולה לתפוס אותך על חם. ג'ייסון אלכסנדר פשוט לא מסוגל להחזיק סדרה בכוחות עצמו, ועם כל הכבוד לילד מ"משפחת קוסבי", המגלם בסדרה את החבר לעבודה, הסדרה הבאה של השמנצ'יק הקירח חייבת לכלול קליברים נוספים, רציניים הרבה יותר. מישהו יודע אם ג'רי סיינפלד פנוי?
הרעיות מאסקס, יס דוקו
אז ככה נראה הגיהנום מבפנים: עיר קטנה ובה חבורה של נשים צבועות, שזופות ומסולקנות, המדסקסות על כל נושא חשוב בעולם עיצוב השיער ומריטת הגבות. הצילו, אנו צופים בנשות מחוז אסקס האנגלי, שהשד יודע למה הקריין טרח להציג אותן בשמותיהן - מי בכלל רוצה להכיר את מלאכי החבלה באופן אישי?
כמו כתב אישום ארוך ומתיש, הציג בפנינו פרק הפתיחה של 'הרעיות מאסקס' את עיסוקיהן המגוונים של נערות הפרברים האמידות: מוצרי בריאות, מכוניות, תיקים, בגדים, מסעדות, וכל דרך אפשרית להתעלל בגופן המלאכותי, מהגדלת חזה ועד הקטנת סנטר, מקעקוע ועד בוטוקס. אילו רק היו עוד דרכים אופנתיות לחסל את הגוף – השתלת עלוקות בכף הרגל, למשל – אין ספק שהן היו מאמצות את הטרנד בלי להניד עפעף (בעיקר משום שגם הוא מנותח).
ואם ההאזנה לשיחותיהן של נשות אסקס היא סוג של גיהנום, מסתבר שהן עצמן כלל לא חשות בזה. בין רצף הקשקושים על סלוני יופי לרצף מפחיד לא פחות של פילוסופיות בשני פני, מבהירות גיבורות הפרק עד כמה הן גאות, חזקות ובטוחות בעצמן, ועד כמה הן לא משתייכות לסטריאוטיפ של הבלונדיניות הטיפשות.
הערת ביניים: אם אי פעם תראו מישהי המכריזה כי היא לא בלונדינית טיפשה, אז אחת מהשתיים – או שהיא בלונדינית טיפשה, או שהיא ברונטית מאוד טיפשה. נחזור לענייננו.
בעולם יחסי כמו שלנו, 50 דקות של צפייה ב"הרעיות מאסקס" הן הזדמנות חד פעמית להתגעגע למרב מיכאלי או עינב גלילי. כשצופים באותן נשים בריטיות, שהטרגדיה הגדולה של חייהן היא פספוס של חצי סנטימטר בתספורת, נדמה לי שאפשר להעריך יותר את המקום שבו אנו חיים.
ושלא יהיו אי הבנות: אני בטוח שהגבר באסקס חי באושר אמיתי עם רעייתו המנותחת – אחרי הכול, הוא לא צריך להתמודד עם אשה חכמה מדי, ובכל ערב הוא מקבל לחיקו מישהי חדשה. אבל מדוע הצופה צריך לסבול את אותן נשים במשך סדרה שלמה, כשבסך הכול מדובר כאן בכתבה סטנדרטית של גיא פינס? האם אי אפשר היה לדחוס את כל 'הרעיות מאסקס' לחמש דקות, לקרוא לזה 'עולמן הפנימי של הרעיות מאסקס' וביתר ארבע הדקות לשים פרסומות?
כוכב נולד 3, ערוץ 2
הנה דעתי על מה שאמרה ריקי גל להדר עוזרי ("אני מציעה לך לחפש מקצוע אחר") – כתבתי את זה בשיר: "בבוטה! במכאיב! במגעיל! בבהמי! זאת ריקי גל". איך זה בתור ביקורת מקצועית?
נא להמתין לטעינת התגובות
