פיגוע נקמה
עידו שטרנברג יוצא להציל את הכבוד האבוד של הלייב-8 ומנצל את ההזדמנות להשתלח במבקרי המוזיקה והתרבות באשר הם
חלק מעיתונאי התרבות, כך למדתי בחמש השנים האחרונות, משתייכים למחנה ההאדרה העצמית (Self Glorification) בעוד שהאחרים משתייכים למחנה העינוג העצמי (Self Indulgent) – אבל בסופו של דבר כולם אנוכיים למדי.
למדתי גם שרובם דילטנטים ושרלטנים: כל זב חוטם שלא פרט אקורד מימיו מרגיש חופשי לבקר את האלבום החדש של ניל יאנג; כל סופר מגירה רשאי בעיני עצמו לכתוש לחתיכות את הספר החדש של קורט וונגוט.
כבר חמש שנים שאני מתכנן לכתוב טור ביקורת. רציתי שהוא יהיה ארוך, מייגע ומגניבי בדיוק כמו הטורים הפלצניים שלהם; רציתי אחת ולתמיד להראות לרשעים איך נראים הדברים מהצד השני; שייתן להם טעימה מההרגשה שבה ימים או לפחות שעות של עבודה יורדות לטמיון – רק משום שאיזה אידיוט לא אהב את התוצר הסופי שלה, או לא הקדיש לה מספיק תשומת לב; שיבהיר להם שעל כל פיגוע שהם מבצעים ביצירת אמנות, עלול לבוא פיגוע נקמה.
הרבה שמות של מבקרי תרבות מנוולים עלו במוחי כשגלגלתי את הרעיון, אבל בסופו של דבר בחרתי דווקא באחד החביבים עליי – עורך ערוץ התרבות של NRG מעריב, יוסי שובל.
יוסי הוא בחור נחמד וכישרוני שזכור לי לטובה עוד מהימים שבהם היינו מהנהנים זה לזה לשלום במסדרונות "הארץ". הוא מעולם לא הזיק לי ופעמים רבות אף הסב לי נחת בעבודתו כעורך ערוץ התרבות.
אבל על טור הביקורתשכתב יוסי על ה-"Live 8" אני מתקשה לסלוח. אז למענכם, צרכני התרבות, אוהבי המוזיקה ואוהבי האדם, אני גאה להגיש בשם אנשי החדשות את עבודת הדוקטורט שלי בעיתונות: טור ביקורת על טור ביקורת.
"קשה לי לתאר בדמיוני אירוע יותר ציני, עלוב וכמו-פשיסטי מ'לייב 8'".
אחת הטכניקות החביבות ביותר על עיתונאי התרבות היא סלטות ה"הפוך על הפוך". כדי להיות מקורי ומגניב (במלעיל, כמובן), חייבים כמה תמרונים פוסט-מודרניסטיים שמצליחים בסופו של דבר לבלבל מספיק כדי לשכנע שמה שאתה רואה הוא לא מה שאתה רואה.
כך, למשל, מופע חינם למען ילדים רעבים באפריקה נהפך ל"ציני"; כך קונצרט בהשתתפות (קחו נשימה ארוכה) פינק פלויד, אר-אי-אם, פול מק'רטני, פט-שופ-בויז, קיור, רוקסי מיוזיק,
"פועלי הייצור של המוזיקה מכל העולם המערבי התאחדו למפגן כוח לבן בבירות הכלכלה של העולם".
לעתים נדמה שצדקנות וגלגול עיניים הם תנאי קבלה במדורי התרבות. כמה קל להיטפל לעובדה הטפלה של היעדרם של אמנים שחורים ו"אותנטיים" מאפריקה מהמופע למען אפריקה. כמה קל לשכוח שמופע תופים מניז'ר או קונצרט ווקאלי מבורונדי לא היה גורר 150 אלף אנשים להייד-פארק, לא היה מרתק מיליארד למסך הטלוויזיה וממילא לא היה גורם לאף אדם לבן, צהוב או שחור להתעניין יותר באפריקה.
אז כן, המופעים נערכו במדינות העשירות והשבעות, מדינות ה-G8. אבל אלה הן בדיוק המדינות שאת עזרתן מבקש הקונצרט לגייס; הן קהל היעד; הן זירת הלחימה; הן אלה שיכריעו אם לשמוט למדינות אפריקה חובות בסכום כולל של 40 מיליארד דולר או לא.
"ולשם מה נועדו תמונות הילדים האפריקנים שהוקרנו על מסכי ענק כשהם מקפצים בין שלוליות מים עכורות, אם לא כדי לספק סקרנות אנתרופולוגית - כלומר חטטנות סוטה ונצלנית, עבור אותם מאות אלפי צופים און סייט ועוד מילארדים בבית".
והנה שני חוליים נוספים של עיתונאי התרבות, הלוא הם הציניות חסרת הגבולות והסרקזם המושחז. אז התמונות האלה לא נעימות לעין ואין ספק שהן לוחצות באופן מניפולטיבי על בלוטות הרגש, אבל בסופו של דבר הן עושות את העבודה: עכשיו יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם יודעת שמחצית מהילדים ביבשת השחורה לא מגיעים לגיל 5. גם ההכאה באצבע צרדה (שאותה מכנה יוסי "קליק של אצבע") היא גימיק, אבל גימיק שעושה את העבודה: עכשיו כולם יודעים שבכל שלוש שניות מת אדם באפריקה.
אין כאן חטטנות, אין כאן סטייה ואין כאן נצלנות. למעט סוטים אמיתיים, איש לא אוהב להציץ בתמונות האלה; רובנו אפילו מנסים להדחיק אותן ברוב ימות השנה. המופע הזה הציב אותן מול העיניים של הצופה וגרם לו לחשוב עליהן.
"אילו מראות כמעט-מסנוורים אני אנצור? אולי את צווארו התפוח של סולן דוראן דוראן, משל דחס 30 צ'וריסוס מבשרם של בני טוטסי ולא בלע; אולי את חגורת הניטים המצועצעת של סולן 'גרין דיי', להקת פאנק-פרברים מפלסטיק; בטח שלא את פרצוף ה'כל אדם' של בריאן אדאמס; ואולי את ביל גייטס מבאר שוב את תוכניתו להשתלט על העולם".
ועכשיו אנחנו מגיעים למה שהיא אולי הטרגדיה הקשה ביותר של עיתונאי התרבות: הזלזול באמנים. אבל האמת היא שהאמנים הללו משפיעים הרבה יותר מיקירי מדורי התרבות למיניהם: מייקל סטייפ ופיטר בק מאר-אי-אם עשו למודעות לאיכות הסביבה (למשל בשיר "Fall on Me") מה שמאות מחבקי עצים לא הצליחו לעשות; ניל טננט וכריס לואו מפט-שופ-בויז הביאו גאווה לקהילה ההומו-לסבית (למשל בעטיפת האלבום בדגל צבעי הקשת) יותר מאלפי גיליונות של "הזמן הוורוד"; פול מקרטני (עם אשתו לינדה) רשם על שמו יותר צמחונים מרבבות פעילי אנונימוס שקשרו את עצמם לכלובים, והכי חשוב: בוב גלדוף גייס הרבה יותר כסף לאפריקה (למשל, 40 מיליון דולר ב-Live Aid באמצע שנות ה-80) ממאות אלפי עיתונאי תרבות הצדקנים ברחבי העולם.
יודעים מה? אפילו ביל גייטס המשוקץ תרם לנזקקים – במישרין (בתרומות) ובעקיפין (במסים ובהנעת הכלכלה) – הרבה יותר ממיליוני הילדודס עם החולצות של צ'ה גווארה שזה עתה למדו להגות את הצירוף "אנטי-גלובליזציה".
"... נראה לי שיותר מכל אני אזכור את מראה הנציגים העלובים שלנו - הצמד ברמן-קיסוס, מסובים באולפן המאולתר אל שולחן מאלומיניום מגולוון שהזכיר יותר מכל תפאורה אסקפיסטית של בית קפה תל-אביבי; וגם את הגרורה הסרטנית שלהם, עדן הראל (מינוס כך וכך קילו) שהצליחה לחשוף את עירומו של המלך 'לייב 8' בערסוותיות ישראלית קסומה. צמד השובבים ביקשו ממנה לעדכן מה קורה שם מאחורי הקלעים ועדן צחקקה ופלטה ללא בושה: 'אין לי מילים... פשוט כיף לי'. רגע, לא היה כאן איזה עניין מדכא, משהו עם אפריקנים שמתים כל שלוש שניות? כל קליק של אצבע? עדן בטח חשבה שהקליקים זה בשביל לתת לה קצב כשהיא מקפצת עם 'החברים הוותיקים מאם-טי-וי' מאחורי הקלעים"
ואיך אפשר בלי קצת קטנוניות בריאה, נכון? איזה כיף להיטפל לחומרים שממנו עשוי שולחן המגישים, למספר הקילוגרמים של הסייד-קיק או לאיזה משפט מטופש שנאמר אי שם במהלך שידור בן עשר שעות ולהלום בהם עם משפטים ארוכים ושנונים. וכמה כיף לקנח בירידות א-לה בדיחות בלונדיניות של משה יהלום ואחרי זה לקבול על ה"דחקות בשקל" של המנחים.
"אפשר היה לפרנס בקלות טור של מיברג עם אינספור הרגעים המביכים, המרושעים, העלובים והמצחיקים של המשדר הזה... אבל לדאבוני, מיברג לא ענה לי לטלפון ונאלצתי לגלם בעצמי את תפקיד הכלב המשוגע, ואני לא מחזיק 3,000 מילה".
קשה לי להאמין שאני כותב את זה, אבל יוסי גרם לי להצטער על כך שמיברג לא ענה לטלפון. מיברג אולי היה מצליח לפחות להעריך את האיחוד של פינק פלויד.
ולגבי מספר המילים, יוסי, בדקתי: אתה הצלחת להוציא רק 670 מילה. אני, עד לרגע זה, כבר השפרצתי 1,260 מילה. יכול להיות שלמרות מה שאומרים, לאנשי החדשות יש יותר גדול.
נא להמתין לטעינת התגובות
