בריטניה מושלת בימים
עידו שטרנברג עבר שתי חוויות רוחניות באיים הבריטיים - צפייה בסרטו החדש של גאי ריצ'י והופעה של סולן הקינקס, ריי דיוויס
אחרי המילים הללו הוא ניגן - מלווה בגיטריסט שלו, מרק ג'ונס - את שיר הנושא של האלבום - וילג' גרין. תאמינו או לא, חברות וחברים, ברגע הזה הרטיבו דמעות מלוחות את לחיי.
מאז ומעולם הייתי איש של הקינקס. במאבק ההיסטורי בין אנשי הביטלס לאנשי הרולינג סטונס, נקטתי תמיד עמדה נייטרלית. כמו אביגדור קהלני בזמנו, הייתי נציג מובהק של הדרך השלישית, זו ששווה שלושה מנדטים בקלפי ביום טוב וזו שלא עוברת את אחוז החסימה ביום רע.
כמו קהלני גם ספגתי עלבונות ובוז מהסביבה, אך דבקתי בעמדותיי: הדבר הכי טוב שבא לעולם המוזיקה הוא הרוק הבריטי; הדבר הכי טוב שבא לעולם הרוק הבריטי הוא הקינקס; וכל זה רק משום שריי דייויס הוא מלחין הפופ הכישרוני ביותר שבא לעולם.
אלה הן בדיוק הסיבות שהביאו אותי עד קרדיף, הבירה האלימה, השתויה והפרימיטיבית של וויילס, שהיא בעצמה הגרורה האלימה, השתויה והפרימיטיבית של בריטניה - כדי לראות את ריי דיוויס בהופעה. בשדרת הפאבים והמועדונים של קרדיף התקבצו במוצאי השבת ההיא מאות נערים צמאים לאלכוהול ואלימות. לצדי בתור באולם סיינט דיוויד, כמה עשרות מטרים משם, עמדו כמה קשישות וולשיות, שהיו הדרך השלישית עוד בעידן הביטלמניה.
בגיל 61 ומשהו, ריי דייויס נראה כמו הכלאה של ג'ורג' בוש הבן (הגבות ותווי הפנים) וג'ורג' בוש האב (השיער הדליל) - אבל עדיין מתהדר בלבוש של מיטב אופנת המודס של קרנבי סטריט בשנות ה-60: חליפת שלושה כפתורים שחורה צמודה ומתחתיה חולצת צווארון אדומה יתומה מעניבה.
דיוויס פתח עם איים נוט לייק אבריבדי אלס ("אני לא כמו כולם"). אחרי זה הוא עבר לסדרת שירים מתקופת הסולו בעידן הפוסט-קינקס. זה היה קצת מבאס, אבל התקבל בהבנה ובאהבה. כמו כולם, גם לדיוויס יש תקליטים חדשים למכור. כמו כולם, גם הוא צריך להתפרנס ממכירתם.
ההמשך היה מוצלח יותר: אוטומן אלמנק, דדיקייטד פולואר אוף פאשן, דייס, סט מי פרי, טיירד אוף ווייטינג וסאני אפטרנון. כשדיוויס הגיע לאול דיי אנד אול אוף דה נייט, החלו לנהור
אחרי ההדרן (יו רילי גוט מי, לולה ו-ווטרלו סאנסט) עמדתי מטר מדיוויס, לצד זוג אוהבים בגיל הטיפש העשרה, אב ובן וזוג קשישים ועוד עשרות אנשים שרק רצו ללחוץ את ידו של דיוויס ולהגיד לו תודה. כשזה קרה סוף סוף, פיניתי את המקום לקשישה הוולשית שחיכתה בסבלנות מאחוריי. אני חושב שגם היא היתה נבוכה מהסיטואציה שבה היא מחכה למגע ידו של ריי דיוויס כמו בת טיפש עשרה בהופעה של בריטני ספירס. מצד שני, גם היא ידעה שהפעם זה בסדר. אחרי הכל, זה ריי דיוויס; הוא לא כמו כולם.
בשביל לצפות כבר עכשיו בריבולבר, הסרט החדש של גאי ריצ'י, כנראה לא הייתי מרחיק עד קרדיף. ועדיין, נפרדתי מסכום שווה ערך ל-100 שקל כדי לראות אותו כשהוא עוד חם מהתנור, בניגוד מוחלט לעיקרון שקבעתי לעצמי בלונדון - לא לשלם על שום דבר שניתן להשיג בשליש מחיר בישראל.
בדומה ל"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ול"סנאץ'", גם בריבולבר מתמקדת העלילה בהסתבכות של עבריין-צעצוע עם ארכי-עבריין, החולש על אימפריית פשע מקומית. הפעם מדובר, בהתאמה, בג'ייסון סטייטהם (ששיחק ב"לוק סטוק" וכיכב ב"סנאץ'") וריי ליוטה ("החבר'ה הטובים").
כמו שני קודמיו, ריבולבר מתפצל לחמישה-שישה קווי עלילה שמתקדמים במקביל ומצטלבים בהמשך כדי להביא לסוף הטוב. אך בניגוד ל"לוק סטוק" ול"סנאץ'", ריבולבר נטול כל עקבות הומור. זו כנראה הסיבה העיקרית שבגללה ריצ'י נשחט תחת סכין הקצבים של המבקרים הבריטים. דיוויד אדוארדס כתב ב"דיילי מירור": "רציתי לקנות לעצמי אקדח (ריבולבר) כדי שאוכל לירות במקרין לפני שאני מכוון את האקדח לרקתי".
וזו רק דוגמא אחת. המבקרים הבריטים, מי פחות ומי יותר, סלדו מהסרט. סביר להניח שכך יעשו גם עמיתיהם המאוננים בארץ הקודש. האם אני עצמי אהבתי את ריבולבר? לשאלה הזו אין תשובה ברורה. אין ספק שמדובר בסרט מעניין, ללא ספק סרט אינטלגנטי. אבל כלל לא ברור אם המילה "מהנה" יכולה לתאר אותו כראוי.
ב"סנאץ'" צפיתי עשרות פעמים והוא רק הלך והשתבח עם הזמן. סביר להניח שגם את ריבולבר אראה עשרות פעמים וסביר להניח שגם אותו אוהב יותר ויותר עם הזמן.
עד אז הוא נשאר בחזקת אחד מהסרטים שאתה בטוח שהיוצר ראה בו את מפעל חייו ושהוא באמת ובתמים ניסה לומר משהו בעל ערך - אבל הבנתך המוגבלת עדיין לא מאפשרת לך להבין אותו לעומקו. מצד שני, לפרקים הוא באמת נראה - כפי שטענו מבקרי הקולנוע הבריטים - סרט הזוי שניכרים בו היטב לימודי הקבלה של ריצ'י ואשתו מדונה.
אם אדוארדס היה מצמיד את האקדח לרקתי ודורש ממני לדרג את הסרט, הייתי ככל הנראה נותן לו 5 כוכבים. אבל זה כולל גם את מקדם גאי ריצ'י (בערך כוכב וחצי) שאני מעניק לו על "סנאץ'". בסופו של דבר זה לא הרבה מהמבקר הכי ידידותי שגאי ריצ'י יכול היה לבקש לעצמו.
מצד שני, מאחר שהדי-וי-די של הסרט יבלה עוד שעות ארוכות במערכת הקולנוע הביתי שלי, נראה שבסופו של דבר תתגשם גם כאן נבואתו של ריי דיוויס: הסרט אמנם התחיל כפלופ, אבל יש עוד תקווה שהוא ייהפך לקאלט.
נא להמתין לטעינת התגובות
