אתם בתשקורת
אבי סגל על הטיפול הקר וחסר האנושיות לו זוכים המתנחלים המפונים. וגם על נחום לנגנטל - הראשון בבידור של מוצאי שבת
אילנה דיין ואיתי אנגל ניסו אמש לצייר את התרחישים האפשריים - האופטימי והפסימי - ליום שאחרי ההתנתקות. אירוע קצת משונה, שידור של כתבה ספקולטיבית בתוכנית שקוראת לעצמה 'עובדה'. אבל מה שמוזר יותר הוא, שאני עדיין מחכה לתרחיש האופטימי.
הנה מה שעומד לקרות לנו אחרי העקירה: הגברת הטרור, חגיגות ניצחון פלשתיניות, שכלול אמצעי הלחימה הפלשתיניים, הגברת הלחץ הבינלאומי, הפיכת מרכז הארץ לאזור תחת איום טילים. אגב, לתרחיש הזה שותפים גם חלק מהמרואיינים תומכי ההתנתקות. ומה מבטיחים אותם מרואיינים בתמורה? "אפשרות להגדרה עצמית יהודית", "פלשתינים פחות ממורמרים", "המשך מפת הדרכים", והתסריט האופטימי ביותר, לפחות לדעת איתי אנגל - הקמת נמל פלשתיני ענק (עם קיבולת בלתי נגמרת לנשק מוברח, מן הסתם) משאריות הבטון של בתי המתנחלים. האם מישהו באמת מתמוגג מהתרחיש הזה? יופי, וחוץ מרענן שקד?
רחמנים בני רחמנים
באייטם השני והמצוין, הביאה אורלי וילנאי-פדרבוש עוד אחד מסיפוריה המקוממים, על מאבקן של שבע פועלות במפעל "עוף הנגב" שסבלו מתנאי עבדות ומהשפלה יומיומית. בין היתר, נדרשו הנשים לעבוד יותר מ-12 שעות מדי יום, כשרק מנהל העבודה יודע מתי הן יכולות ללכת הביתה; במשך כל הזמן הזה הן אולצו לעמוד, כולל עובדת בהריון; הן לא קיבלו אוכל או מים חמים לקפה, אלא הביאו את האוכל שלהן מהבית; במהלך היום הן זכו לשתי הפסקות קצרות בלבד, לפי שיקול דעתו של מנהל העבודה ובניכוי שכר; ואותו מנהל עבודה – נפש יהודית מלבבת ונעימה במיוחד – השפיל אותן, איים עליהן בפיטורים, וכל זאת אפילו בלי לקרוא להן בשמותיהן, כאילו אינן שייכות למשפחת האדם.
נשים ואנשים רבים אינם מקבלים את זכויותיהם החוקיות במקום העבודה. ברוב המקומות הם לא מעזים להתלונן מחשש לאיבוד משרתם. וראו זה פלא: רק התערבה לה כתבת ערוץ 2, וכבר נפתרו כל הבעיות, ולעובדות הובטח כל מה שדרשו: שעות עבודה מסודרות, יחס אנושי, אפילו כיסא. ואף שווילנאי-פדרבוש ואילנה דיין הגיבו בסיפוק, הודעת הכניעה של המעסיקים לא באמת מפחיתה מרשעותם, אלא רק מוסיפה עליה את תכונת הפחדנות.
מעניין להשוות את הכתבה של וילנאי-פדרבוש לזו של דיין ואנגל על ההתנתקות, את תחושת הקבס שמעוררת הכתבה "החברתית" לעומת הסטריליות של האייטם "הפוליטי". בגוש קטיף עומדים מאות אנשים לאבד את מקום פרנסתם. גם הם, כמו הפועלות האומללות, חיים בתחושה שאין עתיד ואין מוצא, בעוד האנשים ששלחו אותם מתייחסים אליהם בנבזות, מסיתים נגדם, מותירים אותם בחוסר ידיעה, מתקמצנים על הפיצויים שלהם, ובעיקר סותמים כל ניסיון שלהם לפתוח את הפה. המאבק של אותם אנשים לעולם לא ייחשב חברתי, אף שלפחות בחלקו הוא כזה. שום כתב טלוויזיה לא ייצא מגדרו לדרוש את זכויותיהם הבסיסיות, וממילא שום גורם ממשלתי לא יצטרך להתקפל. עובדה.
הקראווילות מגיעות לניצנים. צילום: אדי ישראל אדי ישראל
שבויים בקונספציה
מוצ"ש בראשון, ערוץ 1
לתשומת לב אחיי אוכלי הנידות ובועלי השפנים ולהפך: בתוכנית הדת של מוצ"ש בערוץ 1 כבר לא מדברים ארמית, שרים קטעי חזנות עתיקים או מעסיקים כתבים בני 60 ומעלה. רבים מהמרואיינים בתוכנית כלל אינם דתיים, ורוב הנושאים עוסקים ביהדות במובנה הרחב והחופשי יותר.
ובעצם, 'מוצ"ש בראשון' היא תוכנית בוקר נחמדה שמשום מה התגלגלה לערב, והיא כוללת סקירת עיתונים, ראיונות ידידותיים, קטעים אמנותיים ומעט כתבות חוץ. כמו בכל תוכנית מסוג זה, יש בה חלקים מומלצים יותר ומוצלחים פחות, אבל בכל מקרה היא ראויה להתייחסות כלשהי בביקורת הטלוויזיה, לטוב או לרע.
רק שזה לא קורה. מבקרי הטלוויזיה בארץ עדיין שבויים בקונספציה אורתודוקסית משל עצמם, שלפיה בתוכניות יהדות לא נוגעים. ביקורת? תעזבו אותנו באמ'שכם, מי בכלל צופה בתוכנית הזאת חוץ מכמה דוסים? וכך מתפספס אחד המהפכים הגדולים בתקשורת הישראלית, שבא לביטוי לא רק במספר חובשי הכיפות המשרתים בגל"צ,
אולי האשם הוא בהפקדתה של התוכנית בידי הח"כ לשעבר נחום לנגנטל. לא שלנגנטל הוא המגיש הכי גרוע בטלוויזיה; אפשר לחשוב על שניים שלושה מגישי פריים-טיים גרועים יותר. אלא שהאיש הוא מייצג נאמן של המפד"ל - לא כתנועה פוליטית, אלא כסטייט-אוף-מיינד. כי גם אחרי שטייל במזרח וטעם שוב ושוב מן האשראם, לנגנטל ממשיך להיראות כמו תוכניות הדת של פעם - נחמד ומרובע, פשרני ונטול ברק, רחוק מאוד מהרוח הצעירה והרעננה הנושבת מהכתבים ומגישי הפינות בתוכניתו (אני לא יכול אפילו לספור את כמות הגילויים הנאותים שאני מחויב להם עכשיו).
אבל גם תחת שרביטו של לנגנטל, 'מוצ"ש בראשון' היא תוכנית ראויה. ומן הראוי כי היא תזכה להתנתקות חד-צדדית מהתדמית שנקבעה לה. הכי גרוע זאת ההתעלמות המוחלטת. בינינו, הגיע הזמן שצופים ומבקרי טלוויזיה ישנאו את התוכנית לפחות כמו את "אודטה".
הלו, אני אוויר? לנגנטל צילום: גיא הכט צילום: גיא הכט
עדכון אחרון : 26/6/2005 8:14
נא להמתין לטעינת התגובות
