ראשי > גאווה >  כתבה
בארכיון האתר
זקי מורן: קווים לדמותו
זקי מורן היה דיווה לא בזכות הופעתו הגדולה מהחיים, לא בשל תנועות הידיים ולא בשל עפעופי הריסים. גם לא בגלל מותו הדרמטי, אלא משום שהיה מעל לחיים בנזילות הזו שהציג, בגמישות שלו, בתעוזה. חלק שני
לכתבה הקודמתדפדף בגאווהלכתבה הבאה
 אייל שגיא ביזאוי
7/9/2006 12:01
:עוד בכתבה
שיא של כל הזמנים
"אני לובש בגדים כמו הסולטאן!"
בין קונצרט לבין חפה
סלל את הדרך
בנסיעתי הבאה לאיסטנבול הפלגתי לאחד מאיי הנסיכים. במעבורת ראיתי זוג מבוגר, שמבט אחד בהם הספיק לי כדי לזהות שהם ישראלים, יהודים ממוצא טורקי. הנחתי שהם אפילו מבת-ים.

האשה שמעה אותי מדבר עברית עם חברי ומיד החלה לדבר איתנו. כל הניחושים שלי היו נכונים. היתה לנו עוד שעה של הפלגה, ואני ביקשתי למלא אותה בשאלות על זקי מורן. "אההה, זקי?!", היא הדגישה את ההברה האחרונה. "הוא היה כומו דיווה שלנו. זה זמר שלא יהיה עוד כמוהו". ככה, פשוט, תיארה לי אישה כבת שבעים את מושא הערצתה במלה שעד אותו רגע הייתי משוכנע שהיא שייכת רק לז'רגון ההומו-לסבי-טרנס-בי. וכמו היתה השפה שלנו בנויה כך מאז ומתמיד, ללא הבחנות זכר ונקבה, אמרה "הוא היה דיווה" בלי להתבלבל.

בהתרגשות רבה דיברה על מושא הערצתה, על קולו הנעים, על השכלתו המוזיקלית העשירה, על הופעותיו המרשימות, על ביקורו בארץ, על איך שכולם נהרו לראות את ההופעה שלו בתל-אביב. כולם, אני מניח, משמע כל הטורקים בארץ. מדי פעם עברה לדבר בלחישות. היא עשתה זאת בכל פעם שרצתה לומר משהו על חייו הפרטיים של הדיווה. נזהרת בדבריה, כאילו היה זקי לידנו ועלול היה לשמוע אותה, סיפרה כיצד לבש בגדי נשים אך מעולם לא לבש שמלה, כיצד אהב תכשיטים ויהלומים אך מעולם
לא ענד עגילים, כיצד זכה ליחס של ליידי אך מעולם לא ראה בעצמו אשה, ואף כיצד חי עם "חבר" אך לא היה "הומו". "הטורקים זה עם מאוד קשה", פסקה. "הם, מלה 'הומו' לא מקבלים בכלל!".

היא שלחה אותי אל חנויות הדיסקים שברחוב איסתכלאל: "הוציאו עכשיו תקליט של שירים ישנים לזקי. תבקש זקי (במלרע) לא כומו אתה אומר, זקי (במלעיל)". באותו ערב מיהרתי למדרחוב של איסתיכלאל, ולא הייתי צריך לחפש הרבה. עטיפת קרטון ירוקה ומעוצבת הוצגה לראווה כבר בהיכנסי לחנות. עליה היתה תמונה ישנה של זמר צעיר לבוש חליפה וממושקף, עומד במרחק ראוי מהמיקרופון שלפניו, שחלילה לא כל גלי הקול ייבלעו אל תוך האלקטרוניקה, ומאחוריו תזמורת מכובדים.

בעטיפה ההדורה היו שני דיסקים המכילים למעלה מארבעים שירים. אלה אותם שירים שזכרתי כילד, עם אותו קול נעים של ספק אשה ספק גבר, כמה מהם בליווי תזמורת גדולה, כמה מהם בליווי שניים-שלושה כלי נגינה בלבד: עוד, נאי, סז, לפעמים קאנון. אני מקשיב ולא יכול שלא לראות מולי את האדים עולים עדיין מכוס התה של השכן.
שיא של כל הזמנים
נוסף לשני הדיסקים היה שם גם אלבום. אלבום שמכיל פרטים על חייו של זקי מורן באנגלית, בטורקית ובתמונות. זקי צעיר, שיערו משוח בחומר מבריק, חולצת כפתורים פתוחה חושפת חזה שעיר קלות, עליו משתלשל תליון בצורת דיסקית. התמונה בשחור-לבן, אבל אני יודע שזה תליון זהב.

בתמונה אחרת, לקוחה מתוך אחד הסרטים ששיחק בהם, הוא מחבק בחורה במין חיבוק אבהי ומגן. הוא נראה גבוה ממנה, ראשה נרגע בחיקו, והוא צופה אל איזשהו אופק, כאילו מביט אל עבר עתידם המשותף. אבל בעמוד שאחרי זקי כבר מבוגר יותר. הוא מאופר, גבותיו מסודרות, ציפורניו ארוכות ומעוצבות ותסרוקתו עתירת ספריי. העתיד של הזוג מהעמוד הקודם נראה כבר אחרת. מהחוברת אני למד מעט פרטים על חייו.

מורן נולד בשנת 1931 בעיר בורסה, עיר הבירה הראשונה של האימפריה העותמאנית. הוא היה בן למשפחה מכובדת ועשירה, מה שאיפשר את לימודיו בבתי-ספר הטובים ביותר ובמוסדות להשכלה גבוהה. מורן למד אצל טובי המוזיקאים בזמנו. האשה במעבורת סיפרה לי שקונצרט שאמור היה להיות מוקלט לרדיו הטורקי בשנת 1951 כמעט בוטל בשל מחלתה הפתאומית של הזמרת המיועדת. מנהל הרדיו פנה אל הקונסרבטוריון באיסטנבול בבקשה שימליץ לו על זמרת חלופית.

הקונסרבטוריון המליץ דווקא על זקי מורן. "זה לקח לילה אחד עד שכל טורקיה היתה מאוהבת", סיפרה. היא ואחיה כבר היו אז בבת-ים, אבל כל ערב ישבו להאזין לרדיו הטורקי.

אלפי המכתבים שהגיעו למערכת הרדיו בעקבות אותו קונצרט לילי הביאו את מורן להיות זמר הבית של התחנה במשך כ-15 שנה. אחרי אותו פרסום ראשוני הוא החל את לימודיו בבית-הספר לאמנויות יפות באיסטנבול, ובשנת 1955 החל להופיע במועדוני הלילה הטובים ביותר של איסטנבול. בכל שנה היה נותן למעלה ממאה קונצרטים. עד היום לא נרשם בטורקיה עוד שיא כזה.
לילה אחד עד שכל טורקיה היתה מאוהבת. זקי מורן. צילום ארכיון
"אני לובש בגדים כמו הסולטאן!"
כמו זמרים רבים שביקשו אז לפלס דרכם בעולם הבידור, גם זקי מורן השתתף בסרטי קולנוע. לרוב שיחק בתפקיד המאהב האולטימטיבי, זה שגם שר במקרה, סטייל פרנק סינטרה או פריד אלאטרש. אך אין ספק שעיקר יצירתו, וודאי כשרונו, ניכרו במוזיקה שלו. מורן היה ליוצר משכיל ולמומחה למוזיקה טורקית קלאסית, וככזה זכה גם לתואר "פאשה".

במהלך 25 שנות הקריירה שלו הוא הלחין כמאה שירים, ערך יותר ממאתיים הקלטות ושר למעלה מ-600 שירים. הוא נע בחופשיות בין סגנון השירה הקלאסי, בזכותו התפרסם, לבין שירת הערבסק שאליה נטה במהלך שנות השבעים – שירה שזכתה לבוז המבקרים ולאהדת הקהל. שירה שבארץ תידחק אל התחנות המרכזיות שבחיינו ואל שכונות של תקווה. מוזיקה שהושפעה ישירות הן מן הקולנוע המצרי והן מן הסגנון המוזיקלי של גדולי הזמר הערבים. מגמה שהלכה והתעצמה עם השנים, כאילו ביקשה לאותת לממשל ולרמוז לו על הבאות. כמו ביקשה לומר לשלטון הטורקי, זה שנפרד מהאימפריה ויצר את הרפובליקה, שביקשה למחוק כל זיקה טורקית-אסלאמית: את הכתב הערבי הצלחת למחוק ובמקומו בא זה הלטיני, אפילו מלים שמקורן בערבית היטבת להעלים משפתנו. אבל לא את הצלילים. לא את המוזיקה.

בשנות השישים נכח מורן באחת מהופעותיו של ליברצ'ה. מורן לא רק שאהב את מה שראה; הוא גם החליט לאמץ דפוסי הופעה דומים לאלו של האמן האמריקאי, שהיה ידוע במלבושיו הנוצצים והמצועצעים. בלי להסס לנוכח מיליוני מעריציו השמרנים, בלי להתנצל או לחשוש מפני תגובתם או תגובת מתחריו – שהיו ברובם מאצ'ואיסטים-משהו – עלה מורן אל במות טורקיה כשהוא מאופר ומקושט בתכשיטים. כאילו ביקש לבחון את הקהל הטורקי, את גבולותיו. כאילו ביקש לדעת עד כמה באמת אוהבים אותו, ועד לאן מוכנים ללכת איתו. ו

הקהל לא הכזיב, ולא שם גבולות. הקהל רצה לשמוע את מורן שר לאט וברור. כמיטב מסורת השירה הטורקית ביקש הקהל לשמוע אותו כמעט מקריא, מבטא כל מלה בדיוק כפי שצריך, מאריך, מסלסל ומתעכב על העיצורים הנכונים: מ"ם. נו"ן. למ"ד. כמו אום-כלתום, כמו עבד אלווהאב, כמו ששרים את הקוראן.

אולמי הקונצרטים היו מלאים עד אפס מקום כשהוא הופיע. הוא וכל צעיפיו הצבעוניים, שלא לומר, הצעקניים. הוא וכל תכשיטיו ותמרוקיו ולַכַּת הציפורניים שלו. הוא ופריזורת השיער הדודתית-משהו, אשר שנים אחר-כך תשמש כרבולת על ראשו של קוריוז גדול יותר, דיוויין. אבל לא מורן. הוא לא היה קוריוז.

זקי מורן היה ממציא. הוא המציא את עצמו כדיווה וכמין אחר. אל תוך ההערצה העצומה שזכה לה הביא "צד נשי", כביכול, שהיה בו. "כביכול", שכן הוא עירער על כל מה שנשי ומה שגברי בעינינו. אך במקרים ספורים נדרש מורן להסביר את הופעתו ה"נשית", וכשנשאל על כך אמר: "אני לא לובש בגדי נשים. אני לובש בגדים שגברים כמו הקיסר, כמו הסולטן או כמו ברוטוס נהגו ללבוש!".
בין קונצרט לבין חפה
כשחזרתי לארץ חיפשתי עליו פרטים באינטרנט. שלושה אנשי אקדמיה מטורקיה ניסו, בדיון שנערך בסרייבו ב-1998, לפענח את סוד גדולתו. שלושת הדוברים (גם הצעירה שבהם, שלבה לא נטה אל סגנון המוזיקה שלו) הסכימו: הוא היה ייחודי. איש לא העז לעשות זאת לפניו. אך אפילו הם (בהשפעת המערב, לדעתי) ניסו למקם את זהותו המינית על הסקאלה המוכרת לנו, בעוד שזקי מורן עצמו המציא עצמו כמי שיש לפנות אליו בלשון זכר גם כשרואים אשה מול העיניים.

הוא המציא את עצמו כאשה בזמן שפנו אליו בתואר "פאשה" השמור לגברים. הוא מעולם לא דיבר על זהותו במובנים של ג'נדר. מעולם לא אמר שהוא הומו, אף שהיה ידוע כי במשך תקופה ארוכה חי עם גבר. מעולם לא אמר שהוא אשה, אף שהופיע כסוג של אשה. זקי מורן לא צמח מתוך תת-תרבות הומו-לסבית, ולא נראה שהכיר שיח מגדרי כזה או אחר, שיכול היה להוציא מתוכו דראג-קווין, כפי שניסה לטעון הפרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באותו דיון. אל מדבר המגדר שזקי מורן חי בו, האוטובוס של פרסיליה המלכה כלל לא הגיע. גאווה שהיתה בו התייחסה אולי למעמדו, אולי לכישרון שלו, להשכלתו, לא להעדפותיו המיניות.

כל ניסיון לראות את הדיווה-הפאשה כאילו היה שייך לאחת הקטיגוריות המוכרות לנו כל-כך נידון להיתקל במחסום כלשהו. כמו איסטנבול, השולחת יד אחת אל אסיה ויד אחת אל אירופה, איסטנבול שמכסה את ראשה במטפחת אך מסירה את שרוולי השמלה, כמוה זקי מורן. נשפך ונוזל אל תוך מה שנראה לנו זהויות שונות, כאילו היתה האשה מנוגה ההפך המוחלט של הגבר ממאדים. אבל מורן, כנראה, הגיע מכוכב אחר.

הוא נזל אל תוך גבריות ונשיות כמו שנזל מאולמות הקונצרטים המכובדים והמלאים שלו אל מועדוני הלילה הקטנים. כמו שנזל מן המוזיקה הטורקית הקלאסית, המלווה בתזמור אדיר, אל שירי הערבסק בליווי סינתיסייזר צורם עם צלילי פלסטיק מחושמל. כמו שנע בין קלאסיקה לפופ, בין חדש למודרני, בין שירה להלחנה, בין הופעה בהשפעה אמריקאית למוזיקה בהשפעה מצרית. כמו שנע בין קונצרט לבין חפלה.
איסטנבול. כמוה כזקי מורן. צילום ארכיון
סלל את הדרך
זקי מורן היה דיווה לא בזכות הופעתו הגדולה מהחיים, לא בשל תנועות הידיים ולא בשל עפעופי הריסים. גם לא מותו הדרמטי באמצע הופעה באיזמיר, אל מול מצלמות הטלוויזיה המשתאות, הוא שעשה אותו לדיווה. הוא היה דיווה כיוון שהיה מעל לחיים בנזילות הזו שהציג, בגמישות שלו, בתעוזה, בכושר ההמצאה. ביכולת שלו להיות פאשה ודיווה גם יחד. זמר פופולרי מצועצע עם הדרת כבוד של איש אשכולות משכיל וחריף. נאמר עליו, שנהג להשתמש בשפה מליצית וגבוהה עד כדי כך ששותפיו לשיחה התקשו להבינו. כשמו, זקי, הוא אכן היה פיקח. 

מורן הוא שסלל את הדרך לזמרים שיבואו אחריו ויהיו לזמרות. ארסוי בולנט, שהחלה אף היא את דרכה כזמר ושחקן נערץ, נחשבת לאחת הזמרות המוערכות ביותר גם היום. בהופעה לכבוד השנה החדשה, קיבל את פניה גדול זמרי טורקיה, איבראהים טטליסס. הוא נשק לידה והוביל אותה אל מרכז הבמה. מנצח התזמורת ניגש אף הוא לנשק את ידה, והנגנים נעמדו לאות כבוד. רוב הנשים בקהל היו מכוסות ראש, ורבות מהן מחו דמעה כשהחלה ארסוי לשיר את "איסטנבול עזיז", "איסטנבול היקרה", בשירת קריאת מואזין המאדירה את אללה.

בשונה מאופן הופעתה של הנציגה שלנו לאירוויזיון, שהציבה לפנינו מראה מחמיאה של חברה פתוחה ופלורליסטית, ארסוי לא הרגישה צורך לחשוף נתחים מבשרה. היא היתה לבושה בצניעות, ונהגה בעדינות ובאיפוק רב, ששיוו לה ארשת כבוד ואלגנטיות. קולה עבה ונמוך, כקולו של הגבר שהיתה. היא לא ניסתה לשנות זאת. כמו זקי, בחרה גם היא לשמור את שמה, בולנט, שהוא שם נפוץ לגברים בטורקיה. אלא שלא כמותו, היא חתכה לצד השני. ארסוי קיבלה "תעודת זהות ורודה" ממשרד הפנים הטורקי, שהכיר בה כאשה. היא אפילו נישאה והתגרשה; היא דחתה את האופציה של עמימות מגדרית, שעליה שמר מורן, והכריעה לטובת ההגדרות הדיכוטומיות.

בתנאים אחרים, בחברה אחרת, מוסלמית פחות, מערבית יותר, אולי היה מורן בוחר להיות אשה. אולי הומו. כזה שהוא מוצהר. אולי גבר סטרייט, לא מוצהר. אבל כמה מעט חופש רעיוני, כמה מעט חופש של הרוח, היו לו בתוך ההגדרות הנוקשות הללו. כמה רחוק הוא החופש הזה מהחופש הגדול שהיה לנו, ילדי שכונה סתמית בבת-ים של סוף שנות השבעים.

מערכת nrg מעריב מודה לעורכי כתב העת "הכיוון מזרח" על רשותם לפרסם מאמר זה, שפורסם בגיליון מיוחד של כתב העת, "לקרוא כאישה מזרחית".

"הכיוון מזרח" * עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן * עורכות: דליה מרקוביץ' וקציעה עלון * גיליון מס' 12, אשר ייצא לאור בתחילת ספטמבר, יוקדש ליצירתו של ארז ביטון וליצירה ביוגרפית-אוטוביוגרפית * עורכים: בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף

לפרטים נוספים הקליקו כאן
- הקליקו כאן לקריאת חלקו הראשון של המאמר

כתבות
לכו להתדיין  
יעקם גם אתכם?  
קצת פורנו לא יזיק לכם  
עוד...
סקר
הסרט של השנה
''הבועה''
''ידיים קשורות''