ראשי > גאווה >  כתבה
בארכיון האתר
זקי מורן: קווים לדמותו
זקי מורן היה דיווה לא בזכות הופעתו הגדולה מהחיים, לא בשל תנועות הידיים ולא בשל עפעופי הריסים. גם לא בגלל מותו הדרמטי, אלא משום שהיה מעל לחיים בנזילות הזו שהציג, בגמישות שלו, בתעוזה, בכושר ההמצאה, ביכולת להיות זמר פופולרי מצועצע עם הדרת כבוד של איש אשכולות. חלק ראשון
לכתבה הקודמתדפדף בגאווהלכתבה הבאה
 אייל שגיא ביזאוי
23/8/2006 12:16
:עוד בכתבה
הו, איסטנבול
קול עדין שמסלסל אל הסלון
כש"בנות פסיה" פקדו את ספסל הלימודים
אולי היינו כמו כל הילדים המחכים לחופשת הקיץ הזו, "החופש הגדול". אולי, כמו כל הילדים, חיכינו שהלימודים יסתיימו ולא נצטרך לשנן כל יום, לא נידרש למשמעת עצמית עילאית, לא נשמע עוד ש"קודם מכינים שיעורים ורק אחר-כך יורדים לשחק עם חברים", לא נידרש להתנצל בפני מורה בעלת קול סופרן מאיים ולהישבע ש"בדיוק על השאלה הזו לא עניתי", לא ניאלץ לשאוף את ריח הבננות המשחימות בתיקי האוכל שלנו, ובהפסקה של עשר לגלות שרובן כבר לא לאכילה.

אולי, כמו כל הילדים, חיכינו לעונה שתביא לנו את הענבים והאפרסק והשזיף, ואת גורי החתולים והכלבים שכולנו האכלנו והחיינו או קברנו. לעונה שתיקח אותנו אל הים והברֵכה, ואל משחקי המחבואים או רופא-וחולה או אבא-ואמא, משחקים שכולם שימשו תירוץ להכרת האיברים הלא חשופים של בני ובנות השכונה. היינו כמו כל הילדים המחכים לחופש הגדול.

אבל היו בו, בחופש הזה, דברים שנראה כי הבטיח רק לנו. לנו, ילדי שכונה סתמית בבת-ים של סוף שנות השבעים; אלמלא הים הנשקף ממרפסות בתינו, היתה ועדה של אונסק"ו מבקשת להסיר את השומה הזו מפני כדור-הארץ. סתם מקום. ממש סתם! אבל
היה לנו ים. והוא הכניס לשכונה שלנו בריזה, שעדיין מלטפת את נחירי הזיכרון של כל מי שגדל בה.

שלושה דברים עיקריים היו בחופש הגדול שלנו: הדרך לים, הצרפתים והזמרות הטורקיות. הדרך לים, שנמשכה רק דקה או שתיים, היתה אהובה עלינו כמו הים עצמו. דוכנים קטנים, מקורים בשמשיות, הציעו לנו מטעמים שלא היה להם כל קשר למידת הרעב או השובע שלנו. סברס, תורמוס במים מומלחים, "דבר בריא" (כך קראנו ללחמנייה הספוגה בדבש שמכר "הטורקי" על התלת-אופן שלו!), מלבי בסירופ אדום ומי-ורדים וגידיילה. שנים מאוחר יותר הבנו שרק אנחנו כינינו את התפוח על מקל העטוף בסוכר אדום "גידיילה". בהרבה ערים אחרות הוא נקרא פשוט "תפוח על מקל".

"הצרפתים" היו בעצם יהודים מרוקאים, תוניסאים או מצרים, שהיו להם דירות בקרבת החוף של בת-ים, ואת חודשי הקיץ היו מבלים בהן. כמעט לכל אחד מאיתנו היו בני-משפחה "צרפתים", שהביאו ניחוחות אירופיים. ניחוחות שדווקא השתלבו יפה בניחוחות הים-תיכוניים של הלבנט. צרפתית קלוקלת שבפינו, עברית שבורה שבפיהם ואנגלית מקרטעת שבפי כולנו יצרו שפה ומשחק שהרגשנו שהם רק שלנו.
הו, איסטנבול
וכמו שהצרפתים היו בעצם יהודים מזרחים, כך היו הזמרות הטורקיות בעצם זמרים. החלוקה המוזיקלית בבת-ים היתה ברורה כמעט לחלוטין. חוף הים היה יווני בעיקרו, וככל שהתקרבת לחופים של יפו כך גדל מקומו של הרמבטיקו. חופי בת-ים ניגנו בערבוביה מוזיקה יוונית קלה וכבדה לצד שירי סאן-רמו, שגם אותם ליווה הבוזוקי לא אחת. גם כשהתנגנו שם שירים באנגלית, דמיס רוסוס הוא שהושמע יותר מכל. כשהיו השירים בצרפתית, ננה מושקורי משלה בכיפה.

הטיילת, לעומת זאת, היתה שייכת לטורקים. לפני ששטפו את בת-ים גלי ה"רוסים" (כפי שאנו קוראים לאנשים שרובם הגיעו מאוקראינה וממקומות אחרים שאינם רוסיה) שפעה העיר יהודים טורקים דוברי טורקית, לאדינו, צרפתית או ערבית, תלוי מאיזה מעמד ומאיזה אזור בטורקיה הגיעו. יחד עם היוונים והבולגרים שהיו בעיר, הטורקים הפכו את הלאדינו לשפה שנייה, לפחות בשכונה שלנו. המלה "היידה" זירזה אותנו יותר מ"יאללה", "כומו" החליפה את "כמו", "אַמָּה" החליפה את "אבל", ו"היז'ו" פינקה אותנו והלחיצה אותנו מפני הבקשה שעומדת לבוא אחריה: "היידה היז'ו, אל תשב כומו בטלן, לך תקנה לי חלב...".

איסטנבול-הקטנה, איזמיר-הקטנה, אנקרה-הקטנה – ערי טורקיה הגדולה הצטמצמו והתקבצו להן אל בתי-הקפה והמועדונים הקטנים שהיו פזורים לאורך הטיילת. שם ביקשו היהודים הטורקים לשמר את טורקיה שהכירו, וליתר דיוק ליצור טורקיה חדשה, קטנה, בדמות ארוחת דגים, אוויר של ים והופעה של זמר או זמרת.

בכל קיץ הוזמנו למועדונים אלו אמנים טורקים, והיו בהם כאלה שממש הכניסו תכונה בעיר. פתאום כולם דיברו על איזידור, וכלל לא היית צריך להבין טורקית כדי לשיר "מאווי מאווי מאסמאווי", שזה "כחול כחול, כחול עמוק" או משהו כזה. אבל כלום לא הסעיר את השכונה שלנו כמו הזמרות שמדי שנה שכרו להן דירה ב"בניין הגבוה". זה הבניין בן 11 הקומות עם החניה המפחידה. הוא היה צמוד אלינו גם הוא, הבניין, אבל את הילדים שלו לא אהבנו. הם כבר היו שכונה אחרת. "פחות טובה", זאת אומרת.
קול עדין שמסלסל אל הסלון
היו אלה זמרות גבוהות ומרשימות במיוחד, נשים קולניות שממלאות את חלל האוויר בשלל צלילים ותנועות דיבור. כל לילה היינו שומעים אותן חוזרות מהופעה, יורות את עקבי נעליהן אל רצפת הכניסה לבניין וממלאות את השקט הלילי בצחוק מעושן ובדיבור מאונפף. בין צחוק לדיבור ובין גיחוך לכחכוח נכלאו כמה צלילים נמוכים במיוחד, חריגים בעומקם, גבריים.

לראשונה בחיי שמעתי אז את המלה קוקסינל. הבן של השכנה אמר לי שככה קוראים להן. שזה גבר שנהיה אשה-זמרת, וכולם אוהבים אותן והולכים לראות הופעות שלהן. גם ההורים שלו הולכים לשמוע אותן. אמא שלו מדברת ספניולית ושומעת את חוליו אגלסיאס בקולי קולות. כשהמרפסת נפתחת ושומעים בשכונה "אֶסְפֶּרָה אוּן-פּוֹקוֹ", כולם יודעים שהיא התחילה נקיונות. אבא שלו, לעומת זאת, מדבר טורקית. וכשאנחנו הולכים אליו הביתה אני רואה אותו ישוב על כורסה ענקית, שותה תה, קורא עיתון.

ברקע, בשקט-בשקט, מתנגן קול עדין של זמר שמסלסל אל הסלון כמו האדים העולים מתוך כוס התה. כמעט אין כלים מוזיקליים שמלווים אותו. לרגעים הוא נשמע כמו מואזין קורא מרחוק, לעתים כמו זמרת עם קול נמוך, לפעמים כמו זמר עם קול נשי. אבל תמיד מרגיע, כמעט מדיטטיבי. זה זקי מורן, אומר לי האבא. הוא אחד הזמרים הכי אהובים בטורקיה.

יש לו אוסף של כל התקליטים שלו. ואני מסתכל ורואה תמונות שונות של אותה אשה. פנים מלאות, מאופרות בעדינות, תסרוקת גבוהה עם פס רחב ולבן של שׁער יוצא מאמצע המצח, גבות מסודרות, שרשרת יהלומים, צמידים צבעוניים וטבעת בכל יד. "זאת אמא שלו?", אני שואל. "מה פתאום, זה הוא!", עונה לי האבא וחוזר לעיתון. "אבל זאת אשה", אני נדרך, והוא מחייך מתחת לשפם ואומר לי: "אתה לא רואה שאין לו עגילים?! הוא רק ככה... אוהב קצת ללבוש מקושט. זה לא כומו אלה שגרות בבניין הגבוה. אלה שם הן נשים-נשים, עשו להם ניתוח".

באותו ערב אנחנו מחכים לזמרות שתצאנה מהשביל הארוך של הבניין הגבוה, ובלי שתרגשנה אנחנו הולכים אחריהן עד איסטנבול-הקטנה. על דלת ההזזה מזכוכית יש פוסטר, שעל רוב שטחו נמרחות פנים רחבות עם עצמות לחיים גבוהות, מסומקות עד זוב, ריסים המכסים על גבות שממילא לא קיימות כמעט, שׁער מגוהץ למשעי, ומשהו כתוב שם בטורקית.
כש"בנות פסיה" פקדו את ספסל הלימודים
דלת ההזזה נשארת פתוחה, ואנחנו עומדים בחוץ ומציצים לתוך המקום שכבר הומה אדם. הבמה, שבזכות האורות המרצדים עליה נראית כאילו נלקחה מהתוכנית "עוד להיט", היא בעצם מדרגה נמוכה ורחבה, המאפשרת לזמרת גם קצת לנוע עליה, אבל חשוב מכך – מאפשרת לה לרדת בקלות אל הקהל ולעבור בין הצופים-הסועדים-המאזינים. הליווי המוזיקלי מגיע חליפות מקלטת פלייבק או מאורגן שטוען לסינתיסייזריוּת, ואל הסאונד הנוראי מתווספים קולות פטפוט ונקישות סכינים בצלחות, צקצוקי שיניים והשקת כוסיות, זמזומי שירה וקריאות "ששש..." ארוכות.

והכל נראה עדין ומצועצע גם יחד, עצוב ושמח לפרקים, ממש כמו השירים.

הזמרת, שאני לא זוכר את שמה, נעה בין "הכנועה והעדינה" לבין "הגאה ורבת העוצמה". היא מתחילה לשיר במעין מוואל ארוך, מותח ונמשך, כשאצבעותיה יורדות ונמרחות על פניה, מבליטות ציפורניים ארוכות ואדומות. מיד אחרי המוואל נכנסת דרבוקה במקצב דיסקו, ושוב לא ניתן לראות את הזמרת באותה תנוחה למשך יותר משנייה אחת. התנועות הופכות להיות גדולות ורועמות, מביעות כאב או מאיימות. לפעמים היא שרה שירים עצובים, ונראה שאין שק הדמעות שיוכל לעמוד בפניהם. הם מוכרים לקהל המתרגש, שמצטרף לשירה בקול חזק ובהתנודדות מצד לצד. ואז אפשר לראות איש מחבק את אשתו, ואשה את אשת החבר, וכולם יודעים את המלים בעל-פה.

עברו שנתיים, אולי שלוש, והשכן שלי הגיע לגיל מצוות. את חגיגת בר-המצווה שלו חגגו באולמי מוניטין בבת-ים. הפתעת הערב, וכמובן גם שיאו, היתה הופעתה של מאזום, זמרת שהיתה פעם זמר. הטורקים שרו ורקדו. הלא-טורקים ישבו משתאים.

היו אלה ימים שבהם מושגים כמו "דראג-קווין", "טרנסקסואל", "טרנסווסטיט" או "טרנסג'נדר" לא התגלגלו ברחובות שלנו, ודאי לא באקדמיה. בנות-פסיה עוד פקדו את ספסל הלימודים, ובוי ג'ורג' רק התחיל להאריך שיער. אצלנו בבת-ים ביקשו ממאזום שתשיר שירים של זקי מורן.

לפני כמה שנים נסעתי לראשונה לטורקיה, ומצאתי שם דיסקים של זקי מורן. בלי לדעת איזה מהם הוא ה"מומלץ", בחרתי אחד – והתאכזבתי. זה לא היה הקול שזכרתי, וגם לא הליווי המוזיקלי העדין שזכרתי. השירים בדיסק הזה נשמעו כמו מתוך הקלטה באיסטנבול-הקטנה ולא בזו הגדולה.

עטיפת הדיסק סיפקה רק תמונה, ולא שום פרט על הזמר או על השירים. כל ניסיון למצוא עליו פרטים בשפה שתהיה לי מובנת כשל.

- חלק שני של המאמר יפורסם בשבוע הבא
צילום ארכיון
זקי מורן

מערכת nrg מעריב מודה לעורכי כתב העת "הכיוון מזרח" על רשותם לפרסם מאמר זה, שפורסם בגיליון מיוחד של כתב העת, "לקרוא כאישה מזרחית".

"הכיוון מזרח" * עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן * עורכות: דליה מרקוביץ' וקציעה עלון * גיליון מס' 12, אשר ייצא לאור בתחילת ספטמבר, יוקדש ליצירתו של ארז ביטון וליצירה ביוגרפית-אוטוביוגרפית * עורכים: בת-שחר גורפינקל ומתי שמואלוף

לפרטים נוספים הקליקו כאן

כתבות
דורשים לגיטימיות במרכז העיר  
"הפורנו לא משפיע על חיי האישיים"  
מתחילים לחפש משמעות חדשה  
עוד...
סקר
מצעד הגאווה בי-ם:
חייב לצעוד עוד השנה
פגיעה בציבור אחרי מלחמה
למי אכפת מהמצעד?