 |
/images/archive/gallery/105/287.jpg ניו יורק.
צילום ארכיון  |
|
|
|
|
| דני לחמן חזר מניו יורק עם תובנות חדשות על המונח "קהילה הומו-לסבית". בשיחה עם הרולד קודן, פסיכולוג הומוסקסואל שפעיל בקהילה הניו יורקית, מנפץ קודן כמה מיתוסים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נסעתי לניו יורק בתקווה שאמצא כאן את התשובה הגדולה לשאלה שמעסיקה אותי מזה זמן רב. חשבתי שאחזור עם ידיעה מה זאת קהילה.
ניו יורק ניפצה לי את הפנטזיה. ואם לא ניפצה לי אותה הרי ששינתה אותה ואת נקודת המבט שלי על השאלה שמציקה לי. כל מי שדיברתי אתו, חזר על אותו משפט: אין קהילה בניו יורק, יש קהילות קטנות, קבוצות מאוגדות סביב מכנה ועניין משותפים אך קהילה גדולה ונפלאה, כזאת שחשבתי שכשאחזור לארץ אפשר יהיה להקים אחת כזאת, אין בנמצא.
ילד בן תשע עשרה משיקגו אמר לי שניו יורק נפלאה כי הסצנה כל כך גדולה. הוא בא ללמוד כאן. אם בשיקגו יש רובע קטן להומואים, ניו יורק כולה כזאת. כך, לפחות, הוא מרגיש. חוץ מלצאת לבלות ולפגוש צעירים בני גילו, אין לו עניין בקהילה. הוא אוסף גם ידידים ומרגיש נפלא מאחר שקודם, בשיקגו, לא היו לא כל כך הרבה חברים. הפתיחות והאנונימיות של העיר הענקית מאפשרת לו להיות מה שהוא, בלי שום צורך בדברים נוספים. חשבתי לי: טוב, למה אפשר לצפות מצעיר כזה? הייתי צריך להקשיב ולהפנים.
הארולד קודן, פסיכולוג המעורה בקהילה היטב, ניפץ לי גם הוא אחת לאחת כמה מהנחות היסוד שלי. "אין קהילה אחת גדולה ואין סיבה שתהיה", הוא אומר לי. "תסתכל על האנשים סביבך בבית ותחשוב סביב איזה מכנה משותף היית מאגד אותם. אתה חושב שרק בגלל שהם הומוסקסואלים זו סיבה טובה לקשור
אותם אחד לשני? אני אומר לך שזה מתכון לכישלון. תקים קבוצות שיש להן עניין משותף: קבוצה פוליטית, קבוצה לעזרת חולי איידס, קבוצה שרוצה לשיר או קבוצה שתלך יחד לקולנוע ותדבר על סרטים ברצינות. כולם יהיו הומוסקסואלים, אך לא זה יהיה המאחד ולב העניין. העניין המשותף מיצר קהילות. אלו קהילות קטנות מאוד, לעיתים, אך בכל זאת, קהילות. אם תצליח לגרום להן להתכנס למפגש שמפעיל למען למטרה משותפת את כולם, נניח מצעד הגאווה, זו תחשב הצלחה גדולה".
מכיוון שהוא פסיכולוג, התשובות שלו היו "טיפוליות". הוא נתן לי למצוא את התשובות מתוך חלקי המשפטים שאמר. הרגשתי כאילו אני בשעה טיפולית. לא שאלתי שאלות; עברנו מנושא לנושא, החלקנו למעשה, תוך כדי שיחה.
הוא שב ואמר: "השחורים הם קהילה, הלסביות הן קהילה. ההיספאנים הם קהילה. אין נושא משותף המאחד את כולם. מבחינה היסטורית, יש לנו אגודה מהראשונות שקמו. היא שמרנית ועשירה מאוד. את רוב הכספים שהצליחו להשיג, וזה לא מעט, הם השקיעו בבניין היפה שלהם ולא בשום פעילות. כעת זה משתנה מעט. הם פונים שוב לעשייה פוליטית, אך הם שמרנים מדי ולא ישיגו כלום".
"אין לנו אגודה ארצית שמאגדת את האגודות המקומיות, וזה חבל ומראה לך שאין תמימות דעים הומוסקסואלית. האנשים אינם שונים מפוליטיקאים סטרייטים כשזה מגיע לשאלות 'מי ינהיג?', 'מי יהיה המכובד?'"
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| מצעד הגאווה בסן פרנסיסקו. צילום: יניב גומס
| /images/archive/gallery/543/731.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
אם כבר הומו, שיהיה "סטרייט אקטינג"
|
|
|
 |
|
|
|
קודן מספר לי כי "ממול יש ארגון הרבה יותר רדיקאלי, ובין לבין יש כל כך הרבה ארגונים ואגודות שהוקמו לפי צבעי עור ומקומות לידה. ובצידם ישנם הומואים רפובליקנים. הם זהירים יותר אך בכל זאת ישנם. הרפובליקנים עובדים יותר מאחורי הקלעים ובשקט על מנת לשנות נושאים חברתיים".
"מבחינה ציבורית, יש כאלה שהם נגד הומואים מבחינה פוליטית משום שזה עוזר להם למצוא חן בעיני הבוחרים, לא מפני שהם עצמם כאלה. הכול תלוי בפוליטיקה ובתרבות סביבה. תרבות נוירוטית יוצרת אנשים נוירוטיים. כשאתה צריך להתחבא מכיוון שאתה ימני, ולא חשוב מדוע, מובן שאתה נעשה הומו ממין אחר".
קודן מוסיף כי "ישנה שאלת הקבלה על-ידי הציבור, החברה בכללותה. אתה יכול להגיד שאם אתה הומו גלוי וחי בתוך חברה סטרייטית, הרי שאתה פסיבי, לא פעיל בצורה הפגנתית. גברים כאלה יקבלו אותך אם הם מדמיינים אותך כהומו 'אקטיבי', גברי, מה שקוראים כאן 'סטרייט אקטינג'. או-אז ההומופוביה שלהם יורדת קצת. אך אם תגיד שאתה פסיבי, הם יזדעזעו וההומופוביה שלהם תעלה. תמיד צריך להגדיר מחדש מהי הומופוביה כי גם היא משתנה".
"הקבלה הכללית של הומואים השתנתה", הוסיף קודן. "יש יותר גייז מול עיני הציבור, יותר קבלה מהסוג שלא מתייחס לשאלה 'מה זה אומר להיות גיי?' אלא מתייחס לתשובה: 'תהיה מה שאתה רוצה'. אבל זה בעיקר אצל בחורים צעירים מאוד שנולדו בקרבה של החברה הפתוחה".
קודן גורס כי שאלת הנישואין החד-מיניים העלתה ספקות ומבוכות. זה אפילו גרם לסוג של קרע. "העניין האמיתי, לדעתי, איננו שאלת הנישואים עצמם. זו שאלה של זכויות אדם רחבות המגיעות לכולנו. אלה שנלחמים רק על נושא אחד מחמיצים קצת את הנושא הגדול: זכויות אדם. המלחמה האמיתית היא בהכרה המלאה של החברה בכך שלהומואים מגיע כל מה שמגיע להם כבני אדם".
שאלתי אותו על ההשפעה האמריקאית בעולם. הוא משיב כי "אמריקה מאוד טובה במכירות, גם של עצמה. אני לא מאמין גדול בהשפעה האמריקאית על שינוי הערכים בעולם אבל במכירות אנחנו טובים. זה שמכרנו את מק'דונלדס בכל פינה בעולם לא עושה את המוצר לטוב".
"מבחינת הישגים פנימיים, אנחנו מפגרים בהרבה אחרי ישראל, אחרי חלק גדול ממדינות אירופה. לאיחוד האירופי יש דרישות ממדינות-חברות. הוא תובע מהן לספק שוויון והכרה לגייז. מכאן שאסור לבלבל בין המכירה למוצר: אמריקה מפגרת בהישגים משפטיים, אין לה במה להתגאות כרגע ובטח שלא להשפיע לטובה כי אם לרעה בלבד".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "זה שמכרנו את מק'דונלדס, לא הופך את המוצר לטוב". צילום: רויטרס
| /images/archive/gallery/154/277.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
סטונוול? מי אמר סטונוול?!
|
|
|
|
|
|
|
מובן שמכאן נדדנו להיסטוריה הרחוקה. הוא מבהיר כי כשמגיעים לדבר על תנועת ה-Gay Liberation, "צריך לזכור שהיא לא התחילה עם אירועי סטונוול. להגיד שהיא התחילה שם משמעו מחיקת עבודה שהתחילה באמריקה בשנות החמישים ולמעשה יצרה את הקרקע לאירועי סטונוול. זו מחיקה של ההיסטוריה והתעלמות מוחלטת מההישגים שהיו בגרמניה בשנות העשרים עד עליית הנאצים, להם הייתה להם השפעה באמריקה".
"דברים לא נולדים פתאום, הם תולדה של תהליכים. מי שמשתלט ראשון על הסיפור, מספר אותו מהמקום שנוח לו, מהמקום בו יש לו עניין למחוק דברים שהיו לפניו ולהדגיש דברים אחרים. בשנות החמישים היו כבר מצעדי מחאה. הייתה קבוצת בנות שמחתה, היו פעילויות. סטונוול לא התחילה כלום. והכול היה מוכן להתפרצות הזאת מקודם. הלא הרגע והמקום היה מקריים. כבר הייתה מחאה בוושינגטון והנשים התחילו קודם. השורה התחתונה היא שאילולא התנועה לזכויות האדם לא הייתה סטונוול. סטונוול הייתה חלק מתהליך, כאשר השחורים נלחמו קודם וסללו דרך".
נשאר לנו להגיד כמה מלים על האיידס. קודן מאמין כי "כל מה שנכתב ונאמר למן ההתחלה על איידס הוא מסולף ונוצר מלחצים פוליטיים. אף אחד לא יודע איך האיידס נולד באמת. היום ישנן כמה תיאוריות. הסיפור על הדייל, חולה מספר אחד, הוא שטות שהומצאה על ידי אנשים שהיו צריכים להציג הסבר לקהל הרחב. מעולם לא היה חולה מספר אחד שהביא איידס לאמריקה".
קודן מדגיש כי "צריך להבין שיש היסטוריה ארוכה לפני הדברים. דברים לא נולדו יש מאין, גם האיידס. הלא הארגון למלחמה באיידס נולד והצליח כי היו ארגונים קודמים לדברים אחרים. תזכור שכבר הייתה תנועה פמיניסטית חזקה. מעבר לכך, סטונוול לא נולדה מהאוויר והיו תהליכים מקדימים. סטונוול עשה שם כי לאנשים נמאס. המפגינים הראשונים שיצרו את סטונוול היו דראג קווינס שתמיד היה להן באישיות משהו מחאתי".
הוא מסביר: "האנשים התחילו להרגיש שמגיע להם יותר: השחורים, הנשים, ההומואים הצטרפו למה שכבר היה קיים. זה סיפור הקהילה, הפוליטיקה שלה, צורת הזיכרון שהוכתבה. תזכור לבדוק תמיד את הדעות הרווחות בציבור שאתה חי בו, את התרבות בה אתה חי ואיך היא משפיעה על דרך החשיבה הכללית. זו הדרך לנסות להבין גם את התהליכים ומתוך זה לנסות ולהבין מה צריך לעשות, אם אתה מדבר על קהילה תומכת בצעירים. תבדוק מה מדכא אותם מלכתחילה".
משפט סיום? עוד איש חכם שהשאיר אותי ערום ומלא סימני שאלה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
