 |
/images/archive/gallery/499/177.jpg הזמן שנשאר
צילום: יחצ  |
|
|
|
|
| שני נושאים בלבד מעסיקים את הבמאי פרנסואה אוזון: סקס ומוות. לא פלא שסרטו החדש, "הזמן שנשאר", מתעד את שלושת החודשים האחרונים בחייו של הומוסקסואל תאב שיגולים. כן פלא שרגע הגאולה שלו הוא הכנסת אישה להיריון |
|
|
|
 | דפדף בגאווה |  |
|
מאיר שניצר
19/5/2006 12:18 |
|
|
|
|
|
|
|
"שלושה חודשים בלבד. זהו הזמן שקוצב הרופא לרומיין ההומוסקסואל, צלם אופנה פריזאי. לא ולא, לא נתגלה בגופו נגיף האיידס, אלא פשוט סרטן סופני שאוכל לו את הכבד. רק בן 31 הוא רומיין, כך שבאופן אובייקטיבי אין לו, כביכול, הרבה תחנות חיים שמהן הוא צריך להיפרד לעד.
רומיין, בגילומו של השחקן מלוויל פופוד, מחלק חייו עם סשה הג' ינג'י. בטלן רך בשנים, החי על חשבון הכנסותיו הגבוהות של הצלם הפופולרי, ששמו הטוב נפוץ עד ליפן הרחוקה. ועוד מכיל עולמו המשפחתי של רומיין את אמא ואבא וסבתא וגם אחות שנואה, על שני צאצאיה המצווחים.
לכאורה, מחויב זה העומד להיפרד מעולם החיים, לחלק את סודו הנורא עם החוג הקרוב לו - שארי בשר, מקורבי נפש, מאהבים. אך רומיין פועל אחרת. הוא נוצר את הסוד בתוכו ופוסע בדד אל עבר התפוררות הבשר.
"הזמן שנשאר" הוא סרטו הארוך השמיני של פרנסואה אוזון הצרפתי, המוכר בארץ מאז הוצג פה לפני חמש או שש שנים סרטו טורד השלווה "מתחת לחול" (עם שרלוט רמפלינג). אוזון הוא למעשה הבולט בקולנועני הדור החדש בצרפת, וזאת מהטעם הסטטיסטי הפשוט שבממוצע הוא עושה סרט מדי שנה.
מאז 1998 שבה ביים את "סיטקום", סרט הבכורה שלו באורך מלא, מרבה אוזון ההומוסקסואל להתעסק במיניות על היבטיה המגוונים ובכלל זה התפרצויות סאדיסטיות,
גילויים מזוכיסטיים והתעסקות בקשר הגורדי שבין מין למוות.
אוזון, בריאיון שפורסם אשתקד לקראת הקרנת "הזמן שנשאר" בפסטיבל קאן, מאשר כי אלה הם הנושאים היחידים המעניינים אותו, משום שעל פי תפיסתו, הם הנושאים היחידים החשובים באמת בחיים; ההמתנה המתמדת לבואו של המוות, והמתקתו של גזר הדין הוודאי הזה על ידי גירוי הבשר שירקיב בקרוב והגעשת הדם שיתייבש עד מהרה.
אוזון, על פי אותו ריאיון, מגדיר את "הזמן שנשאר" כחלק שני בטרילוגיית אבלות, שאותה הוא מתכנן. הפרק הפותח, "מתחת לחול", עסק באובדנו של בעל, שותף לחיים; החלק השני, הסרט שלפנינו, מתמקד במודעות העצמית ובקבלת הדין; החלק החותם, זה שעדיין לא הופק, יתעסק, לא עלינו, במותם של ילדים.
כשאסי דיין הטיל גזר דין מוות על גיבור סרטו "מר באום", הוא, בניגוד לאוזון, לא נתן לו שהות בת 90 יום כדי להתרגל לפרידה הסופית. אצל דיין הוקצבו לנידון למיתה 90 דקות בלבד, והכרעה זו הכפיפה, כמובן, את הסרט ההוא לטונים של גרוטסקה מקאברית.
אוזון, שאינו חפץ להעמיס על גיבורו מטענים סרקסטיים במתכוון, מעדיף להרחיב במעט את מסגרת זמן ההתקפלות מעולם החיים, ולאפשר לו זמן סביר של התפתחות פנימית, האמורה להפוך אותו, רגע לפני מותו, לאדם טוב ומועיל יותר לחברה האנושית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| בניגוד לאוזון, דיין נתן לגיבור "מר באום" 90 דקות להתרגל לפרידה. צילום: רענן כהן
| /images/archive/gallery/183/029.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
רומיין, תעשה לי ילד
|
|
|
 |
|
|
|
אף שזה נראה ונשמע די משונה, בוודאי כשזה בוקע מתוך יצירה של הומו מוצהר, הרי שרק מילוט-של-הרגע-האחרון מההעדפה החדמינית המרדנית לכאורה, אל הקונבנציה היותר שמרנית, הוא שיעניק לגוסס את חותם הגאולה האישית.
יום אחד, בדרכו חזרה מהפרובינציה לפריז, מפגישת פרידה עם סבתו האמפתית, נתקל רומיין במלצרית מאירת פנים (השחקנית המשובחת ולריה ברוני-טדסקי), שמבקשת ממנו לעשות לה ילד. בעלה, הניצב לצידה, הוא עקר ובפני בני הזוג ניצב רק פתרון החירום הזה. לאחר התלבטות בת כמה ימים, נעתר השכיב מרע להצעה והכל מתכנסים להם לחדר מיטות אחד כדי לייצר את אותו תינוק, שבנסיבות חיים אחרות, רומיין ההומו לא היה טורח לבזבז עליו רגע של מחשבה. זאת ועוד: בזמן שעדיין נותר לו, נזעק הצלם הגוסס למשרדה של עורכת דין כדי להפקיד בידיה הצהרה על אודות אבהותו העתידית. מעין כפרת עוונות הטרוסקסואלית.
דומה כי אוזון, העוסק בהיבטים השונים של ההעדפה ההומוסקסואלית בסרטים כמו "סיטקום", "הנאהבים הרצחניים" ו"טיפות מים על סלע רותח" (שאינו אלא עיבוד למחזה מאת הקולנוען הגרמני פסבינדר), מקבל עליו את ההשקפה הבורגנית-מרובעת הגורסת כי אי העמדתם של צאצאים, תוצר לוואי של יחסים בין גברים, היא בבחינת חטא כלפי ההוויה האנושית. והיו להשקפה הזו כבר תקדימים-"ללכת על המים", למשל .
כדי שלא להימלט לגמרי מהתפיסה האסתטית האפלה, שרואה בהומוסקסואליות אקט החותר כנגד החברה הממוצעת, בוחר אוזון לביים את הזיון הגורלי של רומיין והמלצרית, כחלק מטקס המתכחש לקדושת המשפחה. הכל קורה במסגרת פרטוז תלת-משתתפים, שהצלע השלישית במיטה הוא אותו בעל עקר, המשתתף במעשה ההפריה על ידי עידוד גופני וגירוי מקביל של הזכר והנקבה העמלים על מעשה הבריאה.
בעייתו העיקרית של "הזמן שנשאר" אינה בבגידה כביכול של אוזון בהעדפותיו המיניות המוכרות. הסרט הזה, ממש כמו שני סרטיו הקודמים - "בריכת שחייה" ו"2X5" - לוקה בעיקר באריזה נוצצת ומסקרנת, העוטפת מטען בלתי מעניין. דמותו השטוחה של רומיין היא בסיס כישלונו של אוזון, שאינו מצייד את גיבורו בכלים פסיכולוגיים או פילוסופיים כדי להתמודד עם מצב החירום האישי, על מכלול הפרדוקסים האנושיים שנכפה עליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מורו ורבו
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר שנים יצר צרפתי אחר, פטריס שרו, את הסרט "אחיו", המשודר בארץ מעת לעת בכבלים. בסרט זה עוקב הומו מתוחכם ואופנתי לא פחות מדומיין אחר תהליך הגסיסה המבעית של אחיו. מגע ידו הבטוח של שרו המנוסה, מסייע בהפיכת מחזה הייסורים הפרטי הזה לאמירה כלל אנושית.
לאוזון, שיודע אמנם להציב מצלמה במיקום נכון ולעצב סצנות מלוטשות, אין, ככל הנראה, הממד הנוסף של שאר רוח, והוא מסתפק בפוליש חיצוני של "הזמן שנשאר". גם הופעתו הלא משכנעת של מלוויל פופוד בתפקיד הצלם הגוסס אינה מעניקה לסרט את אותו ערך מוסף הכרחי.
למרות כל זאת, משכיל "הזמן שנשאר" לנסוק לפחות פעם אחת, בסצנה ארוכה במיוחד, לגבהים מרטיטים ממש. זוהי הסצנה המתארת את פגישתם ואת פרידתם של רומיין וסבתו המתגוררת בכפר. הסבתא מגולמת על ידי אגדת הקולנוע ז'אן מורו, המציינת כעת את יום הולדתה ה-78.
מורו, שעבדה כבר עם כל הגדולים, אינה זקוקה, כך נראה, לפרטנר יצירתי שידרבן אותה לעיצוב מדויק של דמות קולנועית. עם שיער בלונדיני ארוך ופנים חרושות קמטים, מורו מצעידה אל מול המצלמה מגוון של ניואנסים שדי בהם כדי לכפר על כתיבה מרושלת מעט של התפקיד שאותו היא נדרשת לגלם. פה מבט, שם הרמת גבה, החמרת פנים וחיוך מוסווה. כל טריק והאפקט הבדוק שלו. ממש שיעור במשחק מול המצלמה.
שיאו של המפגש בין הנכד לסבתו מתחולל באמצע הלילה. דומיין, שזה עתה התוודה באוזני סבתא על מחלתו - והיא היחידה במשפחה שתדע זאת - מתקשה להירדם. בצר לו הוא מידפק על דלת חדר השינה של מורו. את ישנה? שואל בהיסוס. לא, משיבה האישה הזקנה. ואתה, מה איתך? לא מסוגל עוד לישון, היא תוהה, בעודו ניצב על המפתן. אני רוצה לישון איתך במיטה, מתחנן הנכד. אבל אתה יודע שאני ישנה עירומה, משיבה לו סבתא. זה בסדר, אני לא אגע בך, מבטיח ההומו ההולך אל מותו, ומשתחל אל מתחת לשמיכה במה שנראה כמחווה פילמאית מפוארת לאקט האדיפלי הקלאסי.
אין אפשרות לפרסם תגובות לכתבה זו
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
