ראשי > גאווה >  כתבה
בארכיון האתר
"יריות המחבל שינו לי את החיים"
רפי וזאנה נורה ע"י מחבל בפיגוע בקריה לפני כחמש שנים. אחרי שיקום ממושך, הוא יצא מהארון, מצא בן זוג, כתב שיר לריטה והוציא שני ספרי שירה. ראיון
לכתבה הקודמתדפדף בגאווהלכתבה הבאה
 דוד מרחב
1/5/2006 18:12
:עוד בכתבה
"היה שקט מסביב, חוץ מהיריות"
"ההורים הכירו במי שאני"
הרומן עם ריטה
"הקהילה שלנו היא לא הדבר הכי מלבב שיש"
התמונה הבאה יכולה לשמש בקלות סצינה סוחטת דומעת בטלנובלה פופולארית, אך עבור המשורר והמפיק רפי וזאנה מדובר באירוע קשה שעיצב את חייו לתמיד.

השעה היא שעת צהריים, 5 באוגוסט 2001. רפי, חייל בן 21 המשרת בחיל הקשר בקריה, יוצא לאכול ארוחת צהריים עם גיל, בן זוגו, אשר ממנו נפרד אך אתמול. אליהם מתלווה חבר טוב, סיוון, והשלושה עושים את דרכם לקניון עזריאלי הסמוך. לפתע רעש אדיר נשמע.

הדבר הבא שרפי זוכר הוא את עצמו, שכוב על המדרכה, פניו על האספלט, כשמסביב שקט מחריד – מלבד מחבל פלסטיני קירח שיורה יריות מוות לכל עבר.

רפי וזאנה, היום כבר בן 27, לא יכול לשכוח את הפיגוע והימים והלילות הטרופים שבאו בעקבותיו.  אחרי שיצא מהארון ומצא בן זוג לחיים, וזאנה משלים לימודי תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת
תל אביב. אחרי זוגיות של שלוש שנים, הוא חושב על נישואין וגם על ילד משלו. הפיגוע, הוא אומר, שינה את חיי.

כיום וזאנה עוסק בהפקות ובתוכן לערוצי טלוויזיה. הוא היה מפיק בתוכנית של אודטה בערוץ 10 וכיום איש תוכן של מגזין ערוץ "החיים הטובים" ומגיש את פינת האופנה בתוכנית "משהו טוב" סיגל שחמון, המשודרת בערוץ 10. בשיחה מקדימה שערכתי עם שחמון, היא נשמעת כמעט מאוהבת.

"רפי הוא בחור מדהים. אני לא מכירה הרבה זמן אבל ממה שהתרשמתי, הוא בחור מקסים ונעים לי מאוד לעבוד איתו. יש לו חוש אסתטי מצוין, יש לו אנרגיה טובה, ולדעתי הוא עובר מסך נהדר. זה בחור להתאהב בו!".

לרגל יום הזיכרון, משחזר וזאנה את היום ההוא, הימים בעקבותיו ומספר על העבודה המשותפת עם ריטה, המפגש עם שאול מופז והיציאה מהארון בפני המשפחה.
"הוא בחור להתאהב בו". סיגל שחמון. צילום: אשל עזר
"היה שקט מסביב, חוץ מהיריות"
רפי, בוא נחזור אחורה. ספר לי על היום ההוא.

"בשבוע בו התרחש הפיגוע הייתי אמור להיכנס לשירות קבע. זה היה יום שגרתי ורגוע. החלטנו לצאת לאכול צהריים, בן זוגי דאז ואני, ובמסגרת העלייה לאכול בחרנו בקניון 'עזריאלי'. שם עבדו על שיפוץ המחלף. הייתי עסוק בשיחת טלפון. שמעתי רעש ולא ייחסתי לזה חשיבות. לא הרגשתי את הכדור שנכנס לגופי. פתאום נפלתי על המדרכה. ברגע שנפלתי, ראיתי את המחבל יורה לכל כיוון. הוא יצא  מתוך מכונית שחורה, קירח, עם חולצה לבנה, בידו רובה אם 16 ארוך.

ניכר בקולו של וזאנה כי הוא מתרגש. השחזור הזה לא כל כך קל עבורו. "נפלתי בין קבוצת חיילים ולא הרגשתי שנפצעתי ברגל. הבנתי שמדובר במחבל והיה שקט מסביב, חוץ מהיריות. הוא המשיך לירות וחבר נוסף שיצא איתנו התחיל למשוך אותי ושאל אם יש למישהו גאזה או בד לעטוף את הפציעה ולמנוע איבוד דם", הוא מספר.

"הכנסתי את היד לכיס במכנס בו יש גאזה ואז הרגשתי את הדימום והפציעה. רק כשמסתכלים על פצע זה באמת כואב. הוא גרר אותי כשהיו עוד יריות, והמחבל הספיק לירות שתי מחסניות. 'הנה הוא מחליף את המחסנית', ידיד שלי צעק וגרר אותי אחריו רכב. המחבל הספיק להיכנס לרכב ולנסוע אך  ירו בו. נסענו ישר לבית חולים 'איכילוב'. גיל הגיע כבר באמבולנס".

מה קרה כאשר הגעת ל"איכילוב"?

"ב'איכילוב' קיבלו אותנו דיי בהיסטריה. האירוניה היא שלצדי הכניסו את המחבל הפצוע. כולם היו נסערים. הייתי מודע לכך שזה המחבל, אך לא עשיתי לו כלום. מה רצו שאעשה? לא ייחסתי חשיבות לכך שזהו המחבל. הייתי רעב מאוד וכאבה לי הרגל. הכדור נכנס דרך הירך ויצא מקדימה, מעל הברך, ומסביב הרופאים התחילו מייד בטיפול והוכנסתי לחדר הטראומה. נתנו לי לדבר עם אמא שלי בטלפון. לי כל הזמן הזה היה נראה שניות אך הייתי שעתיים בחדר טראומה, וכל המשפחה הגיעה".

מה היתה התגובה הראשונית של המשפחה?

"אמא שלי היתה דיי מאופקת.  היא סומכת עליי וגם אז היא סמכה עליי. באותו ערב עברתי ניתוח לסגירת הפציעה ושבועיים הייתי מאושפז בבית החולים. אז התחילה סדרה של ניתוחים שנמשכה שנה וחצי. המטרה היתה להוציא את העצבים מהירך ומטה. היתה פגיעה במערכת העצבים של הרגל. מאז יש לי תחושה מטושטשת מהברך ומטה. לשמחתי, לא נפגעו העצמות.

בשעתו הופיעו בעיתון תמונות של הביקור שערך שאול מופז אצלך, בבית החולים. איך הרגשת שראית את הרמטכ"ל נכנס לפתע לחדר שלך?

"שאול מופז ביקר אותי יחד עם מפקד היחידה שלי והביא לי אות הוקרה, מעין מדליה קטנה. הוא בא לבקר, שאל לשלומי, והערכתי את זה מאוד. זה היה מביך משהו מפני שחבשתי על הראש מתנה אחרת, אוזניים של 'שרק'. תאר לך, אני עם האוזניים של 'שרק' ושאול מופז נכנס. בהמשך, גם הרב הראשי, ישראל מאיר לאו, שוחח איתי והרגיע אותי. זה עזר לי ברגעים המלחיצים ביותר. מעבר לזה, המשפחה שלי היתה הדבר הכי חשוב עבורי".
"פגישה מביכה". שאול מופז. צילום: יוסי אלוני
"ההורים הכירו במי שאני"
וזאנה אומר כי הימים בבית החולים היו קשים, אך לא פחות מכך היתה קשה החזרה הביתה ותחילת השיקום "הרגשתי חסר אונים בבית. אתה על הקביים ויודע שזה המסלול שאתה הולך לעבור. לפני הפציעה, הרכב שלי היה הרגליים שלי. הנהיגה היא אחד התחביבים שלי", הוא מספר, וקולו נחנק מעט.

הסיוט שלו התחיל בכך שלא היה יכול לנהוג עם תחילת השיקום. "פתאום הרגשתי שאני לא יכול לנהוג. זה סיוט גדול. מעבר לפציעה הפיזית, כשאתה רואה מחבל מול העיניים יורה בך, ברור שזו  לא חוויה נעימה. זה מלווה אותך בלילה, או כשאתה יוצא למקום כלשהו עם יותר משני אנשים. אגב, מאז אני לא עולה על תחבורה ציבורית כלשהי או מגיע לאזורי תחבורה כמו תחנות אוטובוסים".

לפני הפיגוע נפרדת מבן הזוג שהיה לך...

"גיל ואני נפרדנו יום קודם ואחרי הפציעה היינו חברים טובים. אפילו חלקנו את אותו חדר בביה"ח. הקשר ביני לבינו רק התחזק. הקשר התחזק גם עם סיוון, שהיה החבר השלישי שנכח בפיגוע ולמעשה היה המושיע שלי. זו היתה תקופה שהרבה אנשים היו סביבי: מהצבא, מהלימודים ובכלל. בתקופות כאלה אתה לומד מי החברים האמיתיים שלך!"

אתה שוכב בבית, פצוע, עם טראומה של מחבל שמאיים להרוג אותך ואנשים סביבך. מה חשבת לעשות?

"מאז הפיגוע חלפה שנה וחצי בה עשיתי לביתי. החלטתי לצאת אל האור בכמה רבדים. הדבר הראשון היה שאיגדתי רבים משיריי, מילדות ועד אותו זמן, והוצאתי לאור ספר שירה. רציתי שאנשים יידעו שאני גם כותב. החלטתי לאגד הכל בספר השירה ראשון שלי, "אמביגוס", שיצא לאור בהוצאת 'סער'".

מתי יצאת מהארון בפני המשפחה?

"שנה אחרי הפיגוע יצאתי מהארון. זה היה תהליך שקרה בפני ההורים וארבע האחיות שלי. קודם אמא ידעה, לאחר מכן אחת מהאחיות ואז שאר המשפחה. לאט לאט סיפרתי דברים שהם לא ידעו. שיתפתי אותם בעוד פרטים עליי. זה היה קשה; אני מגיע ממשפחה עם ארבע אחיות נשואות.

"הדבר העיקרי שהבהרתי למשפחה שלי הוא החשיבות האדירה שישנה, בעיניי, לתבנית המשפחתית. המשפחתיות היא אבן דרך רגשית ומקצועית בחיים שלי. משפחה זה משהו שאני אקים. אני מתקשה לשמוע על אנשים שיוצאים מהארון רק כדי להוריד מעצמם עול. לדעתי, זה חייב לבוא במשותף עם ההורים. מבחינתי, עברנו מעין 'גיבושון' בתקופה ההיא".

שאלתי את וזאנה אם היציאה מהארון הסבה לו תחושה של הקלה. הוא משתתק לרגע, חושב, מנסה לנסח בלי יותר מדי שמאלץ איך מרגיש הומו, בן למשפחה מזרחית-מסורתית, שיוצא בהדרגה מהארון.

"אני לא יודע אם 'הקלה' היא הביטוי הנכון. אתה נמצא בין ניתוח לניתוח, עוברים עליך תהליכים פיזיים ונפשיים. זו היתה יותר הכרה מאשר הקלה. אני מכיר בעוד צדדים שקיימים בי. כמובן שהצד הנפשי לא עזב אותי. דווקא הפיגוע העלה תובנות והביא להכרה של להורים שלי במי שאני. מבחינתי, זה באמת היה 'גיבושון'".
צילום: גיא הכט
רפי וזאנה
הרומן עם ריטה
הצלחת להגשים את האידיאל שרצית, מבחינת זוגיות ומשפחה?

"באוגוסט 2003 הכרתי את הבן זוג שלי. הוא עוסק בראיית חשבון, בן 30, הוא חובב גדול של תחום הכלבנות. בתקופה ההיא הפיגוע היה חלק גדול ממני. הוא הכיר בי כסוג של מכלול דברים. בשעתו, הייתי בעבודה אינטנסיבית לקראת ספר נוסף. מובן שבזכותו מערכת היחסים עמו פתחה בפניי עולמות שלא הכרתי קודם. מערכת יחסים שלנו הרגיעה אותי לחלוטין, היא סילקה את האנרגיות השליליות שנבעו מההחלמה הקשה, מהתקופה המבלבלת.

"התחלתי לחוות משהו יותר מיושב ורגוע. תבין, אני יותר אנרגטי. אני מרוקאי, אין מה לעשות. הוא ממוצא רוסי. הוא הכניס לי את האיזון לחי, הוא הביא לי את שמש, הכלבה הגדולה שלי, מבין ארבע כלבות שאנחנו מגדלים".

את הרומן עם ריטה התחיל וזאנה בכך ששלח לה שיר, ולא ציפה שהיא תענה לו בכלל. "במקביל להוצאת הספר שלחתי שיר לריטה. את השיר כתבתי ימים ספורים לפני הפיגוע, והוא נקרא 'היום'. הרגשתי שזו התקופה הכי פורחת מבחינת היצירה שלי. אתה מבין ברגעים כאלה, טעונים כל כך, שהחיים הם משהו עדין, שיכול להיגמר ברגע. החלטתי באותה תקופה שלא יקרה לי משהו בלתי-הפיך מבלי שיידעו מי אני באמת. היה חשוב לי לא למות מבלי שיידעו מי זה רפי וזאנה, כולל מבחינת הזהות המינית".

ואז נכנסה ריטה לחייך.

"שלחתי שיר לריטה אחרי הפיגוע. יום אחד, הטלפון צלצל ואני רק התעוררתי. זה היה ב-12 בצהריים. הקול בצד השני אמר לי, 'רפי, היי זו ריטה'. ברגע ששמעתי את הקול שלה ידעתי שזו היא. אני מאוד התרגשתי מעצם השיחה בכלל. הגעתי להופעה שלה כמה ימים אחר כך.

"חודשיים אחרי כן קיימו שידור בגלי צה"ל לרגל שנה לפיגוע בדולפינריום. אירחו אותי באולפן והעלו את ריטה לשידור. היא שרה את הפזמון של השיר שכתבתי, עם הלחן של רמי, והתרגשתי מאוד".

וזאנה גורס כי "מבחינתי, הפיגוע היה המינוס הכי גדול שהביא את הפלוס הכי גדול בחיים שלי. זה כולל את הקשר עם ריטה והיציאה לאור, שלי ושל ספר השירים. השיר הגיע אליה, היא התלהבה מהטקסט ורמי הלחין אותו. השיר עצמו נכנס לאלבום האחרון שלה, 'חמצן'.

"אהבתי לשמוע את התגובות שלה לשיר. זה ריגש אותה מאוד. הלא השיר נכתב על-ידי מישהו שלא היה קשור אליה. בדרך כלל השירים שלה לא נכתבים על-ידי כותבים מהשורה".

רפי הוא בחור רגיש לניואנסים, ומודע לכך שהערצה לריטה היא דבר קצת שחוק, אפילו אצל גייז. הוא מבהיר כי "אולי זה טיפוסי מדי להומו להעריך אותה, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה לשלוח לה שיר. קיבלתי תשובה מהירה כעבור חודש ונפגשנו".
"תמיד ידעתי שאני רוצה לשלוח לה שיר". ריטה ורמי קליינשטיין. צילום: רובי קסטרו
"הקהילה שלנו היא לא הדבר הכי מלבב שיש"
בקהילה ההומו-לסבית מפרגנים לך? תמכו בך בשעות הקשות?

וזאנה מתקשה לבלוע את השאלה ושולף: "אני לא מת על המילה הזאת, 'קהילה'. הלא חוסר סימפתיה הוא אחד מהמאפיינים של הקהילה הזאת. הקהילה שלנו היא לא אחד הדברים הכי סימפטיים ולבביים שיש.

"ובכל זאת, בקבוצת החברים שהיו לי מהקהילה, מצאתי אנשים מדהימים שתמכו בי והיו לצידי. אבל זה לא משום שהם הומואים אלא מפני שהם חברים שלי".

איך מרגיש ביום הזיכרון אדם עם זהויות שונות - הומו, נכה צה"ל, מזרחי?

"מבחינתי יום הזיכרון לחללי צה"ל מחזיר אותי הביתה, לצפת, העיר שבה נולדתי. זה מחזיר אותי  לילדות, לתחושה הקולקטיבית שחשנו אז, אבל  גם לתחילת החיים האמיתיים שלי. הפיגוע חיבר אותי למדים באופן ישיר ומיידי. אני אוהב לחשוב ביום הזה, לעשות פאוזה, לתהות איפה אנחנו עומדים היום".

כשאני שואל את וזאנה מה הוא מאחל לעצמו, הוא מגיע ישר לדבר אותו מדגיש כל פעם מחדש: משפחה, זוגיות, אהבה.

"אני רוצה שהזוגיות, מעבר למה שהיא היום, תמוסד. אנחנו מתכננים להינשא, להצהיר על אהבתנו ברבים. אני רוצה דור המשך, שיהיה לי וזאנה קטן. בן זוגי יודע על כך והוא שלם ושמח עם הרצון שלי".
צילום: גיא הכט
רפי וזאנה

כתבות
פרס אמי לאלן דייג'נרס  
"יריות המחבל שינו לי את החיים"  
אירופה תצעד בגאווה בתל אביב?  
עוד...
סקר
ביטול מצעד הגאווה בת''א לטובת המצעד בירושלים
הגיע הזמן להתאחד
זה ייגמר באסון