 |
|
|
|
|
משעמם ת'תחת |
|
|
|
|
שניר אלגרבלי חם אש על אנשי הזמן הוורוד, שהוציאו עיתון מביש וכתוב רע |
|
|
|
|
|
|
|
|
על שער גיליון מס' 1 של המגזין הניסיוני "תת תרבות" - הרבעון לתרבות הומואית ולסבית בעריכת יאיר קדר (שיצא לאור בקיץ 95'), התנוססה עבודה של האמן / סטייליסט ראובן כהן, כמטמורפוזה קווירית לכרזת הסרט "חלף עם הרוח" משנת 1939, בה רואים את השחקנים קלארק גייבל כגבר, ואת ויויאן לי בעלת זקנקן כדיוקן עצמי של האמן.
לאחר גיליון נוסף בו הציגו צוות הכותבים שכלל, בין היתר, את גל אוחובסקי, אבנר ברנהיימר, עמליה זיו, אורן קנר וקדר עצמו, את הווייתם התל אביבית, לצד עבודות אמנות מרתקות - נגנז המגזין. מאוחר יותר יצא קדר עם הגיליון הראשון של "הזמן הוורוד" בחסות האגודה לשמירת זכויות הפרט (ככה קראו להומואים שם פעם). יש שיזכרו את מהלך זה כפיסת היסטוריה, אבל הומואיות יזכרו את גלגוליו השונים כחתיכת היסטריה.
כביבי בשעתו, או יותר נכון לומר, כמו מצב הרוח של שמעון שירזי, המהפכים שעברו מאז על "הזמן הוורוד" יכולים לספק חומר ליותר מתסריטאי טלנובלות אחד. האחרון שערך אותו היה גדי ששון, שלאחר מכן עזב את "האגודה" (עוד ארגון עאלק) ופנה להוצאת "הזמן החדש" בהוצאת "טלטאץ' תקשורת בע"מ" (של עופר פיזוב החתיך), שיצא לראשונה בספטמבר 2004. לפניו, ערכו את "הזמן הוורוד", בין היתר, גם אלון הגר, עם השער הבלתי נשכח של אורנה בנאי והכיתוב "ממורמרת" שנמרח בנדיבות על תמונתה, כמו שמאלץ על לחם שחור אחיד במסעדה מזרח אירופית.
החודש מופיע "הזמן הוורוד" בגלגולו החדש, בעריכת העוגייה רחל נחמה – עבדי, עורכת מוספים מיוחדים בהוצאת "שוקן", יש אומרים סטרייטית, שגילחה בברוטאליות בגיליון הראשון בעריכתה את כל מה שהזמן הוורוד היה בעברו – סקסי, חתרני, מודע לעצמו, מרתק, כתוב טוב, צבעוני ומעצבן.
עם כל הכבוד ליכולותיה המקצועיות, הצלחתה של נחמה להפוך ירחון מגזיני קולי שריתק אליו גם סטרייטים, לביטאון משעמם תחת של האגודה (ששבה להוציא אותו לאחר כשנה), יכול להילמד בבתי הספר לתקשורת כקורס בפני עצמו.
התגובות בעניין הידרדרותו של העיתון לא איחרו לבוא, והתחלקו בין דיון מעייף באחד הפורומים הפוליטיים לגייז שבו ניפח אחד הכותבים בביטאון את האגו לעצמו, בעוד שבמקום אחר, כתב ממורמר לשעבר של "הזמן הוורוד", דהר במאמר מקושקש ויעני פוליטי להחרים את הביטאון, כיוון שהוא מופץ על ידי עמוס שוקן, המקדם את הדיון הפוסט ציוני. ואני שואלת: כפרה, מה נזכרת עכשיו? גם קודם ידיו של שוקן בחשו בעיתון, אם זה מבחינת העיצוב וההדפסה. וזה כנראה נשכח מבינתך. חמודה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
דרוש: בלון חמצן
|
|
 |
|
|
אבל הבה נחזור לביטאון. על השער החדש ישנו איור המציג צמד ילדים צבעוניים המפנים את גבם אל השער, ודאי מרמזים על הסלוגן החדש והפסיאודו פרובוקטיבי "האגודה תדאג לתחת שלך" של האגודה להומואים, לסביות, בי וטרנסג'נדר בישראל. זה ממשיך עם דיוקן של גדי ששון מאת רפי פרץ (סוג של עקיצה ברוטאלית אל ששון, אגב), וממשיך בכתבות המהדרות את פעילותה של האגודה וראיונות עילגים עם יקירי הקהילה לשנת 2005.
אציין שבדפדוף קז'ואלי, הפסיביות של דפי העיתון איננה הזיקה לגמישותו של עור הפנים העדין שלי, אך רק לאחר עיון מעמיק ורקטאלי, מפחיד היה לגלות כי הביטאון שיצא לקראת יום הגאווה 2005, ממשיך להציג פן אחד ויחידי של הומואים, כאילו המאבק על נראות אחרת שייך רק לראודה מורקוס מקבוצת הלסביות הפלסטיניות "אסוואת". איפה הומואים פלסטינים? לסביות? הומואים מזרחים? זנות הומואית? קוקסינליות? דראג קווינז (ולא במדור לילה!!!)? איפה כביסה שחורה? שכן, מרבית הגוונים של דגל הגאווה הצבעוני, הפכו בעיתון הזה לצבע דומיננטי ואחיד בצבע חלודה.
אימא שלי, גילה, טוענת שצריך לתת לאנשים 100 ימי חסד. אבל אני הסברתי לה שאם נכשלה עבדי בגיליון מייצג ליום הגאווה, והצליחה ליצור עיתון כה רדוד, בו כל כותביו הקודמים שבולטים גם בתקשורת היומית (למעט ניצן הורוביץ, שחר בן פורת והמדורים של רפי פרץ ובני כחלון) התאיידו, מה יקרה הלאה?
כל זה מוביל רק למסקנה היחידה, שבאה גם לידי ביטוי בידיעות על מיעוט המשתתפים במצעד יום הגאווה האחרון: אין צורך באגודה. הדיון הפנימי שם הפך לא מעניין, והמאבקים בין יו"ר האגודה מייק המל לעולם כולו עוד יותר לא מעניינים ודי עולים לשניר אלגרבלי על העצבים.
ולמרות קבוצות התמיכה השונות, האגודה מנותקת מההוויה ההומואית בישראל. כל זה, אם תשאלו מזדיין גאה בתחת כמוני, מוכיח כי האגודה, אותו גוף שחוגג השנה 30 להיווסדו, מוזמן לנפוח את נשמתו. כהומניסט חברתי, כרדיקל חופשי, כפרחת ביבים אקדמית שאני, הייתי ממליץ על בלון חמצן סיטונאי, אבל כל הסיבות רק גורמות לי דווקא להתהפך, ולחשוב יותר לכיוון בלון חנקן ענקי.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | מפחיד היה לגלות כי הביטאון שיצא לקראת יום הגאווה 2005, ממשיך להציג פן אחד ויחידי של הומואים, כאילו המאבק על נראות אחרת שייך רק לראודה מורקוס מקבוצת הלסביות הפלסטיניות "אסוואת". איפה הומואים פלסטינים? לסביות? הומואים מזרחים? זנות הומואית? קוקסינליות? דראג קווינז (ולא במדור לילה!!!)? | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
