מיטבר ציה: סניף הרצליה
אולי זו האפלולית, אולי זו המוזיקה המונוטונית, אולי זו דמותה הדוממת, עטופת השחורים, של שוליית המלצר - מיטבר בהרצליה היא פשוט מסעדה מדכדכת, חבל שהאוכל לא עזר
ומשהו לנשמה הוא בדיוק מה שחסר בסניף החדש של מיטבר, שנפתח ממש מתחת לשלטים מחממי הלב האלה בהרצליה פיתוח.
מיטבר החדשה, נקדים ונאמר, היא לא מסעדה רעה, היא פשוט מסעדה לא טובה, ויותר מכך, היא מסעדה מדכדכת. הסניף החדש הזה של המסעדה הוותיקה ורבת התהילה משדרות ח"ן בתל אביב קם על חורבות מסעדת אודיאון.
החלל הגבוה, שהיה בעיה גם באודיאון, יוצר בעיצוב החדש (מאווררים שחורים עם מנורות בקצה) תחושה שנכנסת לכנסייה לא מוארת. וכך, יותר משיש לך חשק להביט בתפריט, יש לך חשק לחפש את הקופסה שלתוכה צריך להכניס מטבע כדי שהמקום יוצף אור.
יש במיטבר החדשה לא פחות מתשעה סוגי גופי תאורה. זה הגיוני, איכשהו הרי צריך לנסות ולשבור את המונוטוניות, אבל מה הפואנטה בכל כך הרבה גופי תאורה, אם בכל המסעדה שוררת בדיוק אותה אפלולית?
האפלולית הזו והסידור חסר החן של השולחנות, יוצרים תחושה של מקום שכלום לא קורה בו. מסעדה, במיטבה, היא הרי סוג של תיאטרון שבו אתה חלק מהצגה. משהו קורה כל הזמן, משהו מושך את תשומת לבך, עלילות מתפתחות, גיבורים קמים ונופלים. במיטבר החדשה לא קורה כלום.
המלצריות נעות בזוגיות חרישית, המוזיקה מונוטונית, אזור הבר שרוי באותה חשכה כמו שאר המסעדה (למרות הנברשת היפהפייה שתלויה מעליו), ואתה לא יכול להשתחרר מהתחושה שאתה בעצם בלובי של בניין משרדים, הרבה אחרי שעות העבודה.
ואם הדכדוך מלווה אותך לכל אורך הארוחה, הוא מגיע לשיאו בחשבון: שתי מנות ראשונות, שני סטייקים ולא מהיקרים שבתפריט, סלט וצ'יפס עלו 400 שקל.
בלי מנות אחרונות, בלי יין, בלי שתייה חמה, אפילו בלי לחם (18 שקל, לא פחות, תובעים כאן תמורת מה שאמור להיות ברכת ברוך הבא ללקוח).
ועם כל ההבנה לכך שלפעמים מסעדנים פותחים מסעדה כדי לעשות מכה, יש לי בקשה אחת: לא מהמקפצה. במיטבר לא קיבלתי שום תמורה ל-400 שקל, לא ערב מהנה, לא אוכל טוב, ובוודאי לא שירות ראוי.
השירות כאן הוא בנוסח האופנה החדשה והמגונה שפושטת אצלנו: שוליית המלצר. המלצרית לא באה לשולחן לבד. אחריה נשרכת רוח רפאים דוממת, עטופת שחורים, שאמורה ללמוד כך את המקצוע. ועל זה כבר נאמר, כשהציעו שני שופטים בכדורגל: "יופי. עכשיו שניים יעשו טעויות".
לשוליה במיטבר אני ממליץ, בין היתר, לא ללמוד ממדריכתה להתווכח בעניין דרגת צליית הבשר. הימים הפדגוגיים האלה עברו חלפו להם: את יכולה להמליץ, את אפילו יכולה להוסיף נימוק, אבל ברגע שהלקוח בחר, כל ויכוח מעבר לזה הופך אותך לטרחנית ואותו לנבוך.
רוצים מדיום? הסברת שהמסעדה ממליצה על מדיום-רייר? כאן זה נגמר. אל תנסי לכפות, אל תיצרי סיטואציה וכחנית ולא נעימה. תאמיני לי: מספיק מדכדך אצלכם גם ככה.
כך למשל, גלילות החצילים. מנה נחמדה, נטולת יומרה, שבשדרות ח"ן מזכירה את ראשית ימי המסעדה. כאן המנה הזו נראית כמו משהו שהגיע מבופה של מלון שלושה כוכבים.
אני כבר לא מדבר על כך שהחצילים היו קצת שרופים והגבינה שבתוכם היתה תפלה. קורה שחצילים נשרפים, קורה שגבינה לא במיטבה. העניין הוא שכל המנה נראתה כל כך שלא במקומה בתוך התפאורה הקודרת והצלחות הלבנות והענקיות, שההרגשה היתה שזה משהו מאוד מזמן, ועוד יותר מכך, שזה משהו שנמאס מאוד מזמן.
מנה ראשונה אחרת, נקניקייה איטלקית, סבלה ממרקם מסמורטט. ברגע שניסית לחתוך אותה, כל התוכן התפזר בצלחת ויצר תחושה של פירה איטלקי יותר משל נקניקייה איטלקית. עם הנקניקייה הגיע הדבר היחיד בארוחה שהיה ממש עלוב: מלפפונים חמוצים בטעם ובמרקם של נייר אריזה.
ואז באה עוד מבוכה: סטייק הסינטה הוגש לשולחן קר. הוא שכב לו, רועד ועצוב, באמצע צלחת לבנה ענקית, ונראה בודד ועגום כל כך, שברגע הראשון לא היה לי נעים לבוא אליו בטענות.
מנגד, כשכבר באנו, מדריכת המלצריות (ואגב, שאלה בנימוסים והליכות: צריך להשאיר טיפ נפרד למלצרית המתלמדת? ואולי דווקא היא צריכה לתת לנו משהו? אחרי הכל, היא משתמשת בנו כדי לרכוש מקצוע?) הציעה לקחת את הסינטה חזרה למטבח, והבטיחה שיש להם שיטה שבה יחממו את הבשר בלי לצלות אותו הלאה.
רק כדי לראות את הנס הסכמתי. לצערי, אני מוצא עצמי מחויב להודיע שפסו נסים מהרצליה. הבשר כמובן הגיע כשהוא צלוי במידה נוספת וכמובן, לא הרבה יותר חם. הצ'יפס, לעומת זאת, היו מצוינים. כמעט שבענו מהם. בקיצור, השארנו 400 שקל בשביל חצילים שרופים, מלפפונים תפלים וסטייק קר. מדכדך.
מיטבר, הסדנאות 4, הרצליה פיתוח. טל': 09-9568844
גלילות חציל: 32 שקל
נקניקייה איטלקית: 32 שקל
סטייק סינטה, 300 ג': 114 שקל
אנטריקוט אנגוס: 114 שקל
צ'יפס: 19 שקל
סלט מיטבר: 19 שקל
סן פלגרינו גדול: 21 שקל
טיפ: 49 שקל
סה"כ: 400 שקל
נא להמתין לטעינת התגובות