 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| הוט ונטוויז'ן חוגגות את חופש היצירה שלהן דווקא מאחורי הסורגים. עינת ניב על הכלא הווירטואלי שמשקפות הפרסומות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מוני מושונוב וגידי גוב עומדים על הבמה. 20 שנה אחורה, אולי 15. המערכון נפלא: מוני הוא קומבינטור קטן, אם אפשר - היה שמח למכור לגידי איזה וידאו. גידי הוא גידי, והוא הגיע להופיע בפני חיילים בלבנון.
בשלב מסוים, מזהה הקומבינטור שמולו עומד גידי גוב. אבל ממש גידי גוב. אחרי סדרת "אש, יא גידי?" בלתי נגמרת, מגיעה השאלה שתמיד רצינו לשאול אבל לא העזנו. אז איך באמת היה שם, בסרט הזה, עם גלי עטרי וענת עצמון ביחד, חוקר אותו מוני. גידי מנסה להתחמק ובסוף מנפק את תשובת הסלב הרגילה. "זה רק סרט", הוא עונה באנחה. "זה לא היה באמת". אבל מוני מבין היטב את מה שהבנו כולנו. "איזה סרט, מה סרט", הוא מכה בגידי הנבוך, "ערום זה עירום, יא באבא".
מוזר, אבל דווקא המערכון הוותיק הזה מתכתב יפה עם הפרסומת החדשה לערוץ אקסטרה הוט של הכבלים. זירת ההתרחשות: חדר אוכל בבית כלא. הצבע השולט: אפור. הסצנה: אסיר אחד, חמוד ומיוחד, נלחם על זכותו לחירות מחשבתית. האסירים האחרים, כנועים וקפואים, מושיטים את מגש האוכל שלהם וחוזרים
לשולחן עם פירה דליל.
אבל האסיר שלנו קורץ מחומר של מנהיגים. הוא חוטף סכין, הוא מזיז את הטבח, הוא מראה לנו שאפשר להכין ארוחה אחרת לגמרי אם רוצים בכך באמת. הוא קוצץ כרובית טרייה, הוא מתעסק עם פלפל אדום, הוא חוזר למקומו עם סלט טרי, צבעוני, מגרה. האסירים סביבו מריעים. הצופים בבית נרגשים לרגע. הנה אדם גדול, הנה אדם שיש ללכת אחריו, הנה אדם שמבין-באמת מבין - שמגיע לו יותר מהחיים האלה. למשל, ערוץ הוט אקסטרה, שהוא לאנשים קצת אחרים, לא?
אלא שבאותה נשימה ממש, ובמקביל להצעת החירות הקוסמטית הזו, לא שוכחת הוט להעביר מסר נוסף, סמוי, על ה-25 אינץ' שאנחנו מחזיקים בסלון. הטלוויזיה, זועקת הפרסומת שלהם, היא פשוט בית סוהר. היא נועלת אותנו מחשבתית, מכבה אותנו יצירתית, גורמת לנו לחשוב באפור.
לא שיש סיבה ממשית לדאגה, אגב, הרי ממש עכשיו הם הוסיפו פלפל אדום שלם וחצי כרובית, נכון? האמת שכן, וזה באמת יפה מאוד, רק שברקע ממשיך להדהד המשפט המזוקק של מושונוב: כלא זה כלא, יא באבא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מעשיהו
|
|
|
 |
|
|
|
גם הפרסומת של ספקית האינטרנט נטוויז'ן, משחקת מחבואים עם אלמנט הכלא. מחבואים, כי אצלה קבור הכלא עמוק מאוד, הרבה מתחת לתפאורה.
הנה עומד בחור נחמד ולא עושה כלום. הנה עוברת בחורה בהירת שיער, חליפת עבודה, תיק כהה, ועוצרת לידו. היא לא מעוניינת לדבר איתו. היא לא רוצה ממנו דבר, זולת להעניק לו שירות נפלא. לכן היא מתכופפת - ככה, כמו שהיא, באמצע הרחוב - וקושרת את שרוכי נעליו.
המסר ברור: תודעת השירות של התומכים שלנו כל כך גבוהה, מתפארים בנטוויז'ן, עד שהיא רודפת אותם לכל מקום. עכשיו רק מעניין לבדוק מי, באמת, רודף פה את מי. האם העובדים של נטוויז'ן רודפים אחרינו - אנשי השרוכים הפתוחים - או שאולי נטוויז'ן היא זו שרודפת אחרי העובדים שהיא מעסיקה?
חשוב לומר: נטוויז'ן שכרה את שירותיה של אותה תומכת. לא את אישיותה. המסר של הפרסומת קשה כל כך משום שהוא משקף דעה כלכלית כה רווחת: חברות גדולות רבות מצפות כיום שתהיה שייך להן, פיזית ולא פחות מכך מחשבתית, מרגע שהן מעבירות לחשבון הבנק שלך את המשכורת הראשונה.
עבור תמיכה טלפונית משלמות היום ספקיות האינטרנט קצת יותר מ-20 שקל לשעה. תעריף מעט מפוקפק לעבודה של 24 שעות ביממה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
