אמריקה מתוכן: מה קורה עם הטניס האמריקאי
שני טניסאים בלבד בטופ-80, דעיכה בפופלאריות הענף ודור חלש שמציע רק כישרון. ארה"ב מגיעה ליו.אס אופן והציפיות מהגברים שלה ברצפה. ג'ים קורייר מסכם בעצב: "תתחילו להתרגל"
כך, רגע לפני פתיחת היו.אס אופן הלילה, הטניס האמריקאי מוצא את עצמה במקום הכי נמוך שהיה בו ב-40 השנה האחרונות. בכירי הענף בארה"ב מנסים להבין איך נקלעו למצב הזה. את האצבע מפנים כולם לפופולאריות ההולכת ודועכת של הענף במעצמת הספורט הגדולה בעולם. כמות הצופים הולכת ומתמעטת בכל טורניר שעובר, ורק גראנד סלאם כמו זה שייצא לדרך הלילה מצליח למלא את היציעים.
אפילו בטורנירים הגדולים והנחשקים, כמו אינדיאן וולס ומיאמי, במגרשים המרכזיים יש לא מעט קרחות מביכות. ההשלכות הרסניות עבור הטנסי האמריקאי. מוניטין הענף בנסיגה, מעט ילדים נמשכים למחבט והאיכות יורדת. התוצאה: דור חלש במיוחד, שמדשדש בתחתית המאייה הראשונה.
"תתחילו להתרגל", אמר ג'ימי קורייר, לאחר שבווימבלדון האחרון לא נשארו שחקנים אמריקאים בסיבוב השלישי לראשונה זה 100 שנה. "אפשר לתת את כל התירוצים, אבל בסופו של דבר הענף הפך לגלובלי עד כדי כך שהרבה יותר קשה להצליח בו. תמיד היתה לנו אפשרות להצליח כי התחרות היתה קטנה יותר, אבל עכשיו עלינו להרוויח את המקום שלנו בדיוק כמו כולם".
גם ג'ון מקנרו האגדי נדרש לסוגיה, ובראיון לניו יורק טיימס הוסיף: "הפכנו למפונקים. התרגלנו שדברים מדהימים קורים לנו כשעל המגרש נמצאים שחקנים כמו סמפראס, קורייר, אגאסי וכמוני".
אם בעבר, ערב טורניר גדול בניו יורק לדבר על אלוף מקומי היה דבר שבשגרה, היום זה לא פחות ממגוחך. למעשה, אם יותר משני אמריקאים יגיעו לסיבוב השלישי זו תהיה הצלחה. בשנות הזוהר מה שאפיין את מערכת הטניס האמריקאית היה זיהוי מוקדם של כישרונות. סמפראס, אגאסי, קורייר ורודיק היו כולם שמות שמגיל צעיר סומנו ככאלה שיהפכו לכוכבי על.
גם היום כישרון גדול מאפיין את הטניס האמריקאי, אלא שלא הרבה מעבר. הכישרון הפך לפונקציה שולית יותר בטניס המודרני, שמתבסס בעיקר על פיזיות, נחישות ובעיקר יכולת מנטלית. מה שמספיק כדי להיות אלוף נוער מרשים, חייב להתחדד לצד יכולות נוספות ברמות הגבוהות ביותר של הסבב. דוגמה מצוינת לאופן העבודה המיושן בארה"ב, היא זו של ריאן האריסון. השחקן בן ה-21 רשם בכורה בסבב כבר בגיל 15, כשעבר את הסיבוב הראשון בטורניר החימר הקטן ביוסטון. רבים דיברו אז על עתיד ורוד בטניס המקומי הודות לכישרון יוצא דופן.
אלא שבעוד על כישרונו של האריסון אין ויכוח, בשאר האלמנטים הוא הרבה פחות מרשים. לראיה, היום הוא נודד בין סוף המאייה הראשונה לתחילת המאייה השנייה. האריסון לא לבד. גם ג'ק סוק, דניס קודלה, ורין וויליאמס ניחנים ביכולות טובות, אך מתקשים לתקוע יתד בצמרת. כך נוצר מצב בו האמריקאים ממשיכים להתבסס על הדור הוותיק שעדיין משחק ג'יימס בלייק, מייקל ראסל ומארדי פיש - כדי לשמור על הגחלת.
העיתונאי האמריקאי כריס צ'ייס הציע שלוש דרכים להחזרת ארה"ב למפת הטניס העולמי: להתמקצע על משטחי חימר, לתת צ'אנס לשחקנים שפורחים מאוחר ולא להילחץ מהתמונה העגומה שמצטיירת כיום בענף.
לדבריו, האמרקאים צריכים לשאוב השראה מטניסאים ספרדים כמו רפאל נדאל, דויד פרר ופרננדו ורסקו, שהתמקצעו על חימר ובכך שיפרו את המשחק שלהם על משטחים אחרים. לשחק על חימר עשוי להיות פתרון מעניין, מפני שהנטייה בסבב כיום היא להאט את המשטחים - אפילו במשטחים מהירים כמו בווימבלדון.
בנוסף, צ'ייס טוען שאמריקה חייבת להפסיק את המרדף הבלתי פוסק אחרי הכוכב הגדול הבא ולהתחיל לתת כבוד גם ללייט בלומרס. הרי גם פיש בן ה-31, כמו גם יורגן מלצר האוסטרי (32) ורבים אחרים פורחים דווקא בחלק השני של הקריירה שלהם.
להצעה האחרונה של צ'ייס - לא להילחץ-באמת כדאי לשים לב. הרי גם בתחילת שנות האלפיים טניס הגברים היה בנסיגה, ואז בא רוג'ר פדרר ושינה סדרי עולם. עילוי אחד עם דרכון אמריקאי עוד עשוי לשנות את תמונת הענף בארה"ב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם