אימון מתקדם: הכניעה של מוריניו לכדורגל המודרני
מוריניו נכנע למודרניזציה. כדי להמשיך להיות הטוב בעולם הוא לא יתבייש להעתיק מדורטמונד. בקבוצות הבאות שלו תראו עוצמות ולחץ על חשבון שואו, וכנראה גם את לבנדובסקי או רויס
לפני שבועיים אמנם הימרתי כאן שריאל תעבור אותה, אבל הוספתי שמבחינת מצ-'אפ מדובר במשחק הכי קשה שהיא יכולה היתה לקבל. שלשום הספרדים לא היו רחוקים מלעלות, והאמנתי שהם עושים זאת. אלא שמנגד עמדה קבוצה מאומנת ומאוזנת, שהגיעה למפגש הכפול בשיא המוכנות הפיזית, המנטלית והטקטית - להבדיל מההתמודדות הבינונית מול מלאגה שנגמרה בנס ובעזרת השופט.
ריאל ומוריניו שילמו מחיר כבד על התנהלות מהוססת וקבלת החלטות רעה בכל הקשור לרענון וחיזוק הסגל בינואר. בפגרות החורף המיוחד נוהג להחתים רק שחקנים שאימן בעבר, או כאלה ששיחק מולם, עם עדיפות לניסיון ולאישיות.
הפעם זה היה בעוכריו. במקום מייקל אסיין הוא היה חייב להביא מגן ימני איכותי, שייתן אופציה התקפית נוספת. גם בחוד יש בעיות. היגוואין ובנזמה הם חלוצים טובים, אבל מועדון כמו ריאל חייב חלוצים טובים יותר, כמו סוארס, פלקאו, רוני, ואן פרסי או אגוארו.
את הגמר פספסה ריאל כבר בתבוסה 4:1 במשחק הראשון, שנבעה ממוכנות מנטלית רעה. מוריניו אפילו רמז על כך בסיום אותו משחק, כשאמר: "הגענו לדורטמונד כאילו מדובר במשחק ידידות." יום לפני הגומלין לקח המאמן אחריות על ההכנה הלקויה, ובדיוק בשל כך שחקניו רוחשים לו כבוד רב. מוריניו תמיד יבדוק קודם היכן הוא טעה.
ה"מיוחד" הוא ללא ספק המאמן הטוב בעולם. תוכנית תחילת המשחק שלו שלשום היתה מעולה. לולא ההחמצות הרשלניות של שחקניו ב17- הדקות הראשונות, לא בטוח שדורטמונד מגיעה לגמר. החילוף הגאוני של קאקה במקום קונטראו )כפי שעשה עם מודריץ' נגד יונייטד( כמעט וקירב אותו לגמר שלישי באלופות.
מעולם לא ראיתי את מוריניו מרוכז כל כך. 22 השחקנים היו מול עיניו בכל רגע. ואז לקראת הדקה ה,65- כשדורטמונד לחצה במרכז המגרש והעליונות הפיזית יצרה מתפרצות שבנס לא הסתיימו בשער, בקלוזאפ ארוך ונהדר הבחנתי שאצל הפורטוגלי חל שינוי. מעתה בכל מקום שהוא יאמן, לעוצמות (כמו של קובה בלשצ'יקובסקי) ולשיטת הלחץ תהיה עדיפות על כוכבים, כדרורים (כמו של די מריה) ושואו לקהל.
הסגל הנוכחי בריאל מיצה את עצמו. העייפות והחולשה של רונאלדו המחישו עד כמה החברים שלצדו מוגבלים. ריאל, כמו ברסה עם מסי, תצטרך לבנות את עצמה מחדש סביב הכוכב הגדול. לכריסטיאנו היתה שלשום הזדמנות לקחת את ההגמוניה לרגליו ולהכריע בסוגייה "רונאלדו או מסי," אבל זה היה המשחק הכי רע שלו שאני זוכר - ממש כמו מסי במינכן.
מוריניו נכנע למודרניזציה, והוא יצטרך להתאים את עצמו למציאות החדשה, כפי שעשה לא מעט פעמים בקריירה. זו הגדולה של המאמן הענק הזה. הוא לא מתבייש ללמוד, להעתיק וללקק כשצריך )הסמול טוק שלו עם מאמנים על הקווים - קלופ, פרגוסון וטרים - תמיד מפתיע.) מוריניו יעשה כל מה שנדרש כדי להמשיך להיות הטוב בעולם.
ועכשיו לארבע מסקנות מהמשחק המדהים בברנבאו: .1 לבנדובסקי. מרקו ואן באסטן החדש של הכדורגל האירופי. נוכחות, קלילות, נגיעה ראשונה, שפת גוף, קבלת החלטות, ווינריות ומנטליות. כל אלה עושים אותו מבחינתי לכפיל של הפנומן ביש המזל של אייאקס, מילאן ונבחרת הולנד. כיום הוא ה,9- חלוץ שפיץ בודד, הטוב בעולם.
.2 רויס. איזו מהירות. מימין ומשמאל, מקדימה ומאחור. איזה שחקן. בדרך כלל אצל שחקנים כמוהו - מהירים, תחבולנים, לוחצים, לא מוגדרים ומגוונים - תמיד יש איזה באג. פעם בסיומת, פעם במספרים או בקבלת ההחלטות. אבל לא אצל רויס. אצלו יש הכל, ותמיד מרגישים שהוא יכול עוד ועוד. עושה הכל ומעורב בכל. מסוג השחקנים שאתה אומר לעצמך תמיד: "איזה יום הוא תפס היום." אז זהו, שלא, זה השחקן.
.3 סרחיו ראמוס. מבחינתי מדובר באחד מעשרת הכדורגלנים הטובים בתבל כיום. המשחק מול דורטמונד רק חידד לי זאת יותר. שחקן גדול לא תלוי רק ברגליים שלו ובכישרון הטבעי שלו. יש אישיות, הכנה למשחקים, הקרבה עבור האוהדים ושמירה על ערכי המועדון.
כל האלמנטים האלה מתנקזים בראמוס. הרוח המדרידאית שורה בו בכל רגע שהוא בברנבאו. האופן בו הוא שיחק מול דורטמונד נתן לעשרות אלפי הצופים באיצטדיון ולמיליונים בבתים להיות גאים במועדון שלהם.
מחיאות הכפיים שקיבלו השחקנים אחרי ההדחה הן לא עניין של מה בכך. אוהדי ריאל, להבדיל מהיריבה ברסה, הם מפונקים, שחצנים וחסרי סבלנות. אוהד תמיד ירצה שחקן כמו ראמוס בצד שלו.
.4 מוריניו, לא משנה היכן יאמן, ירכוש או את לבנדובסקי או את רויס, ובכל סכום. אפשר להבין אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם