אגו טוטאל: הכלה האמיתית נשכחה
להצלחה המנוולת יש מחיר, ולפעמים הוא מסריח. בסיומה של האליפות הכי ידידותית למשתמש שידענו, רב"ש מוכיח שהאמביציה שוב גוברת על דרך ארץ. לא יפה אבל לגיטימי. איזי צריך לבלוע את הגלולה בשביל הכלה האמיתית: העיר קרית-שמונה
בצואה יש חומר, קרטונאידיס שמו, שאכילתו משווה גוון צהוב לארובות עיני הנשר. רק הנשר החזק ביותר ובעל הקיבה העמידה ביותר יכול בביטחון לאכול מספיק חרא, כשבתמורה לתענוג המפוקפק יזכה בחיי מין עשירים ומגוונים.
לא שזכרי הומו-ספיאנס מלקקים דבש עד שהם מגיעים לכדי ליקוק דבש, אבל לפחות החרא הממשי נמנע מרובנו. להצלחה יש מחיר ולפעמים הוא מסריח. הנה מונח לפנינו הסיפור הרומנטי על האליפות של קרית-שמונה וריח רע עולה באפנו. ריח אמוניה מטפס בחוטם. אגו מתנגש באגו, אמביציה בעלבון, נאמנות באתגרים חדשים.
זו ההצלחה המנוולת, אחרי אנקת הגבהים של האורגזמה הרגשית, הקתרזיס בעקבות ההישג הבלתי ייאמן, השורה מתקלקלת, המציאות האנושית שותתת ארס.
אני מחבב את קרית-שמונה. שמח באליפות כמו רבים אחרים. זו לא עוד אליפות של אחת הגדולות שמטבעה מעוררת אנטגוניזם אצל אוהדי הקבוצות האחרות, אלא אליפות רומנטית, לא מאיימת, ידידותית למשתמש.
אליפות עם תום נוסטלגי ולמרבה הפלא, נטולת קיטש כמעט. סיפור סינדרלה בצווארון כחול, כתמים של גריז על הידיים וחיוך צחור שיניים. כמה חבל שהאליפות נמהלה בטעם מר של הסכסוך בן-שמעון-שירצקי.
לטעמי, בן-שמעון הוא המאמן הטוב בישראל. ובנוק-אאוט. הרבה שנים לא ראינו קבוצה שטביעת ידו של המאמן כה מורגשת. הפועל ת"א המשובחת של גוטמן היתה מרובדת בסופר סטארים. קרית שמונה התבססה על סגל כמעט אנונימי במונחי ליגת העל.
בפתיחת העונה, איש לא העלה על הדעת סנריו בו קרית-שמונה תזכה באליפות. אומרים על רן שהוא אברם גרנט בהתהוות. אולי בפרסונה התקשורתית-פוליטית (פוליטי במובן של קשרים אנושיים), אבל כמאמן, אני חושב שבן-שמעון טוב מגרנט, מורכב יותר, התקפי יותר, ערמומי יותר. אבל לך תדון כעת בכדורגל, כשכל הדיבור המקצועי נשטף לבריכות החמצון של תחנות הרדיו.
ואתם יודעים מה? אחרי כל הדיבורים, ההאשמות, הקילוסים וההשמצות, ולמרות שנטיית הלב בטרם התיישבתי לכתוב את הטור היתה לקטרג על בן-שמעון, עדיין אני מתחבט מי הנבל ומי הקורבן. קשה לקבוע חד משמעית מי צודק.
שמעתי את המתקפה המתלהמת והכאובה של שירצקי. נאמנים פצעי אוהב, האיש דיבר מנהמת לבו, העלבון הדהד בקולו. אני במכונית הנהנתי בראשי. אחר-כך שמעתי את בן-שמעון משיב לטענות במתינות ומתוך כבוד, ומכחיש בכל תוקף את האשמה החמורה ביותר כלפיו, לפיה פנה לקבוצות אחרות. הכעס שכך. היה היגיון בדבריו.
אפשר להרים גבה על ההחלטה של בן שמעון. לנוע באי-נוחות בשל התחושה שהאיש מחזיר רעה תחת טובה. הרי בעבר כידוע, בן-שמעון נטש למכבי ת"א וכשל. שירצקי סלח, והנה עתה שוב האמביציה גוברת על דרך ארץ. זה לא יפה אבל לגיטימי.
שלא תבינו לא נכון, גם אם התנהלותו של שירצקי נדמית לעתים ילדותית ואווילית, הרי שבדרישה הבסיסית שלו מבן-שמעון לחתום בקבוצה אין פגם. אבל אם יש אמת בטענותיו כי מאמנו יצר קשר עם קבוצות אחרות, טענה שבן-שמעון מכחיש מכל וכל, הטעם הרע הופך
ימים יגידו אם בן-שמעון בחר נכון. הוא עלול להישאר קירח מכאן ומכאן. פתאום לא ממש ברור אם מיטש גולדהאר ויעקב שחר ירצו להיכנס לקלחת, להשתכשך ביורה רותחת עם שירצקי במצב רוח נקמני.
פתאום נגלה שדרור קשטן מאמן את מכבי ת"א, ורובן עטר, אהוב האוהדים, מתמנה לתפקיד במכבי חיפה. ואז מה? הפועל ת"א? הפועל של מי? של טביב? ולצערי, אני לא יכול לשרבב את בית"ר כאופציה, כי בעת הזו, אנחנו לא פונקציה.
בכל אופן, כעת, ייטיב שירצקי לעשות, אם יבלע את גאוותו וזעמו, יגביר אותות חיוך סלחני של מי שכבר ראה סרטים דומים, ויאפשר לקבוצה שלו ולאוהדים להתענג על סיבוב פלייאוף של אליפות. במשחק עם הפועל, אחרי שהבקיע, ראיתי את אבו-חצירא מדרבן את חבריו המעט חוששים לרוץ לעבר בן-שמעון. לרגע היססו, אבל אז, בזיק שנייה, רצו כולם והקיפו את מאמנם באהבה.
אז שירצקי, באורגינל אתה צודק, אבל תתעלה, תזכור שאתה לא העיקר, אלא השמחה של אנשי קרית-שמונה, של הקבוצה. דלג מעל האגו אם לא לשמה אז שלא לשמה. אפילו תעמיד פנים, רק תהיה אציל. כי במהותך אתה כזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם