לנבחרות הנוער נחוצה ירייה ברגל
החדשות הטובות לנבחרות ישראל הצעירות הן שנגמרו להן התירוצים, ושהכישלונות כבר לא תלויים בזהות המאמן. החדשות הרעות: כל השאר
שנית, כבר אי אפשר לתלות את הכישלונות באיושים פרסונליים. גיא גודס מהעתודה אמנם חסר ניסיון באימון צעירים וננו גינזבורג בילה את השנה בצ'כיה, אבל מאמן הקדטים, נתי כהן, עובד באקדמיה של איגוד הכדורסל. שלושתם, זה שמכיר את הצעירים מקרוב ואלה שפחות, נכשלו באותה מידה. המסקנה המתבקשת היא שהבעיה עמוקה יותר מכל שיבוץ של איש מקצוע לנבחרת.
השלב הראשון לקראת החלמה, של אדם ושל ארגון, הוא אבחנה מדויקת. במקרה של הכדורסל הישראלי כולם מסכימים רק על הסימפטום: בשלב מסוים הפסיקו לגדול כאן שחקנים. בנבחרת הבוגרת מופיעים שחקנים רוויי מגבלות, אבל אפילו לדור הבלתי מזהיר הזה לא מסתמנים יורשים ראויים.
כדי להסכים על הדיאגנוזה צריכים אנשי המקצוע לפגוע בעצמם ובפרנסתם. עליהם לומר בקול רם שליגת העל של בתי הספר היא הצלחה שיווקית ומפעל נהדר, אבל גם האסון הגדול של הענף. מאז הקמתה, חדל הכדורסל המקומי כמעט לחלוטין לייצר שחקנים בעלי דמיון.
במקום לפתח את המחשבה ואת היצירתיות, הם נודדים בין הקבוצה לנבחרת בית הספר. אין זה מקרי שהשחקן הכי חכם בליגת העל עונה לשם מאיר טפירו, תוצר הדור האחרון שלפני הקמת ליגת בתי הספר. רק שהתיכונים מספקים למאמנים גם שכר, תנאים סוציאליים ויציבות, ואיש מהם אינו רוצה לירות לעצמו בכיס.
כדורסל בתי הספר פורח, בזמן שמחלקות הנוער קמלות, התקציבים העירוניים מידלדלים והעניין של ראשי המועדונים אפסי. במקום לחזק את הקבוצות, שהיו תמיד החממה המרכזית לגידול שחקנים, העניש אותם האיגוד והקים את האקדמיה לכדורסל.
הרעיון נראה מופרך מהרגע הראשון. האיגוד אינו עשיר דיו כדי לפתות מאמנים מובילים, וכך מובילים את האקדמיה אנשי מקצוע מהדרג השני. בעונה הקרובה יאמן שם אריאל בית-הלחמי, שנכשל בכל תחנה בה עבר בשנים האחרונות, לרבות בעתודה. הקבוצות, מצידן, נלחמו באקדמיה ומנעו מעבר של שחקנים כישרוניים. כתוצאה מכך כולם הפסידו: ליגת הנוער נחלשה, האקדמיה לא באמת אספה את הטובים ביותר וקצב ההידרדרות רק הואץ.
אחרי המכה הראשונית, הנחית האיגוד את הנוק-אאוט, כשהחליט להרחיב את הליגה לנוער ל-80 קבוצות החל מהעונה הקרובה. גם התחרותיות המועטה שנהנו ממנה השחקנים המובילים תתפוגג. הבעיות
אפילו המנהל המקצועי המושלם לא יפתור את המצוקה החמורה באמת, זו של מאמן הכדורסל המקומי. במקום להשקיע את כל זמנם ומרצם באימון ילדים עם עתיד, המצב הכלכלי הרעוע מאלץ את מאמני הנוער לתמרן בין משרות. רובם מאמנים קבוצת בוגרים או קבוצת בית ספר כדי להשלים הכנסה. אחרים מבלים שעות באימונים אישיים בתשלום לא לשחקנים הכשרוניים ביותר, אלא לאלה שהוריהם מוכנים לשלם את הסכומים הגבוהים ביותר.
מרבית המאמנים הללו נכנסים למקצוע מלאים בתשוקה לקדם שחקנים, אבל אחרי שנים ספורות חלקם מרימים ידיים ופורשים. אלה שנשארים במקצוע מבינים חיש מהר שעליהם לדאוג לעצמם, לשרוד ולהתקדם לקבוצת בוגרים. יום אחד - והוא לא רחוק - הם עלולים לגלות שלצד ארבעת הזרים שלהם, לא נותרו ישראלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם