אהבת חיי: ראיון עם אריק אינשטיין

למרות ה-5:0 ההוא ב-1970 והשלטון הצהוב ארוך השנים, לאריק אינשטיין אין שנאה למכבי ת"א. להיפך, הוא אפילו לא היה מתאבל אם הם היו עוברים את פריס סן ז'רמן. בראיון בלעדי הוא מדבר היריבות העירונית ועל השינויים בענף ואפילו על 'ארץ נהדרת'. חלק ב'

אביעד פוהורילס | 9/9/2010 10:00

יש, כמובן, את מכבי ת"א. פעם הפועל ת"א השתרכה הרחק מאחורי הצהובים, נאלצת לחזות בהישגיהם המצוינים. אלו שנים אחרות והגלגל בת"א התהפך.

אריק אינשטיין. אין דבר כזה שנאה אמיר מאירי

אמרו לו שהחולצה האדומה זאת לא מציאה. חלק א'

מכבי, כל מה שהיא עושה לא עובד, ובדרך היא מבזבזת מיליונים. בלבו של אריק אינשטיין חרותים תאריכים ותוצאות, למשל תבוסת ה-5:0 המיתולוגית בינואר 1970. אריק חסך מעצמו את המשחק הזה, כי בדיוק היה בחזרה לסרט, אבל היו צדיקים כחלאחלה המכביסט מ"כתר המזרח", שהדביק את כף ידו ופתח אותה על השמשה כדי לבשר לאריק על החמסה בבלומפילד.

עכשיו המכביסטים סובלים ונראה שהם פועלים מלחץ, כאילו הדאבל של הפועל הטריף אותם.
"אני בכלל לא בקטע. שנאה לא קיימת אצלי בלקסיקון בכלל. זה מפריע לי. מכבי היא היריבה הכי גדולה של הפועל, אבל ברגע שמתחילה האלימות המילולית והפיזית, אני יוצא מהמשחק. אין דבר שיותר מקלקל לי מאשר אלימות מכל סוג שהוא".

כשהם שיחקו נגד פריז סן ז‘רמן, בעד מי היית?
שתיקה ארוכה. "בוא נגיד שלא הייתי מתאבל אם הם היו עוברים את פריז סן ז‘רמן".

אצילות של מנצחים?
"אני לא רוצה להישמע מתייפייף, אבל אני אוהב את כולם. אתה מכיר את הביטוי הזה, ’רבים מחבריי הם מכביסטים?‘ כל הכיף זו היריבות הספורטיבית הכי קשה שיש, אבל בסוף המשחק להתחבק".

אבל איבדנו מהג‘נטלמניות הזו של פעם. שנאת חינם?
"שנאת חינם. בדרך כלל זה נמצא אצל האוהדים והעיתונאים שמלבים את זה. השחקנים, ביניהם לבין עצמם, מתנהגים הרבה יותר בעדינות ויודעים ללחוץ ידיים ולהתחבק. אפילו ארגנטינאים וברזילאים מתחבקים ולוחצים ידיים בסוף משחק, אחרת אין טעם לכל העניין. ספורט זה דבר שמפרק כל כך הרבה יצרים אלימים של המין האנושי - בלי אלימות, וזה מה שיפה. כולנו בני אדם, מה קרה".

הצלחת להבין את הכוח של הכדורגל?
"לא מתעמק בזה ולא יודע מה הפילוסופיה של האהבה למשחק ולמה עמך ופרופסרים מתחברים. אבל יש יצירתיות בקבוצת כדורגל. לא מספיק ללכת עם כדור ולבעוט חזק. אתה בונה קבוצה ואתה צריך למצוא את השחקנים המתאימים בתפקידים המתאימים, למצוא שחקנים עם כימיה ביניהם. לעבוד על כל מיני נקודות חלשות, לבנות שיטת משחק.

"יש פה יצירתיות וזה יפה, כי אחרת זה היה באמת כמו שפרופסור ישעיהו ליבוביץ אמר, ש-22 אידיוטים רצים אחרי כדור. זה לא ככה. אתה רואה אצל גוטמן את טביעת האצבעות שלו בצורה שבה הקבוצה עומדת במגרש. מעבר לכישרון האישי יש שיטה, מחשבה ויצירתיות".

הפועל היום היא בועה בכדורגל הישראלי. רובו לא נראה כמוה, ואתה, שיושב הרבה מול הטלוויזיה, רואה את הדברים, את החנטריש, הבלגן, ההתאחדות ואיך הכל מתנהל. מה זה עושה לך?
"אני לא יודע. לא מעניין אותי מה קורה מאחורי הקלעים. מה אני יכול לעשות. אין לי השפעה על זה. יש לי את המחשבות שלי. כל מה שקשור באינטריגות, רכילות וכוחנות מעורר בי חלאה ואני לא רוצה להיות חלק מזה. זה סוג של שוק".

ואתה צופה בזה.
"בוודאי. איזו שאלה. אנחנו רואים ושומעים הכל וזה לא נעים".

מה עם אבי לוזון?
"לא מכיר אותו. לא יודע. המצב הזה שיו“ר התאחדות בא למגרשים והקהל צועק לו בוז - מלמד כנראה על שני הצדדים. הספורט

הישראלי הוא רק השתקפות של מה שקורה בארץ. אינספור דעות ואינספור מומחים וכל הזמן אינטריגות ותככים ורכילויות".

זה לא היה תמיד?
"כנראה שכן, אבל היום התקשורת משחקת תפקיד מכריע בעניין. כל דעה של מישהו זו כותרת. מתסיסים. כל הזמן מדליקים ומדליקים ומדליקים, בעיקר התקשורת".

עכשיו יש דבר חדש. סיפור התאטרון החדש באריאל. אם להופיע שם או לא.
"אני לא מופיע, אז אין לי דילמה".

אתה מבין את ההתלבטות של השחקנים אם להופיע או לא?
"תשמע, זה מה שהם מרגישים. זה אנושי. כל מה שהם מרגישים - רלוונטי. יכול להיות שהם טועים, אבל זו התחושה. אבל אני לא אכנס לפוליטיקה בשום אופן".

ואם אחרי הדאבל הפועל הייתה קוראת לך להופיע בפארק עם כל השחקנים, היית בא?
"בוודאי. לא מבין למה לא קראו לי. הייתי מגיע עם האופנוע שלי, וגם מרים את הגלגל הקדמי, כמו אלה שעושים את זה, אתה מכיר. עזוב את השטויות. אני לא מופיע. סיבות אישיות".

בוא נחזור למכבי.
"בסדר. מכבי זו היריבה הכי גדולה של הפועל, אבל מה לעשות, זה מועדון גדול, עם קבלות. לקחו 14 אליפויות. ומכבי חיפה? זה בכלל תופעה. ב-25 השנים האחרונות לקחו 11 אליפויות. לא ייאמן. אליפות ראשונה ב-1984".

תנתח את תופעת אבי נמני.
"לא נוגע בזה בכלל. לא יודע. זה לא עסקי".

טוב להפועל שהוא שם?
"עזוב, אתה גורר אותי למקום שאני לא רוצה להיכנס אליו, אבל כשהלך משם ניר קלינגר הייתה לי הרגשה מעורבת. מצד אחד חשבתי שחבל עליו ומצד שני אמרתי שטוב שהוא לא שם, כי בעיניי הוא סוג של ווינר. בעונה הראשונה שלו איתם הוא לקח אליפות".

אבי נמני. "עצוב שזה קורה, אפילו אצל היריבים" צילום: עודד קרני

גם נמני היה ווינר כשחקן.
"ללא ספק. שחקן גדול מאוד, אבל לא ניכנס לזה. סתם עצוב שזה קורה, אפילו שזה אצל היריבים שלך".

אין בך שמחה לאיד?
"ממש לא. יש בי אהבת משחק וזהו זה. אצלי הדאגה עכשיו שההרכב של הפועל יישאר. פעם, לפני שהיה השוק של אירופה, בשנות השבעים, הייתה לשחקנים אפשרות להישאר ולבנות מסורת של מועדון. נגיד מכבי נתניה, עם ההרכב שלה שרץ לאורך כל שנות השבעים. הם לקחו אליפויות, ארבע אליפויות - 1980 ,1978 ,1974 ,1971. לא היו פיתויים וכמעט לא עברו בין קבוצות.

"היום זה כבוד ששחקן שלך הולך לאירופה, אבל זה פוגע במועדון. זה חבל, אבל זה שיקול אישי של כל שחקן. קח את שמעון גרשון. אני לא האמנתי שהוא עזב. היה קפטן ועוד הלך ליריבה הכי גדולה, לבית“ר. הוא היה בלם נהדר. אלגנטי כזה".

בפרספקטיבה של אוהד 60 שנה, אתה יכול לדבר על המשחק הכי גדול, המשחק המכונן?
"מבחינת התוצאה, זו האליפות האחרונה בדקה ה-92. זה לא היה כדורגל הכי גדול, אבל הדרמה היא כזאת שאתה לא עומד בה. מעל ומעבר. קשה לי להצביע על משחק אחד".

לא מאבד אופטימיות

אריק תמיד היה איש של מצבי רוח, גם בשירים וגם בדברים שאמר כשהיה מתראיין מדי פעם. השיר "פרנצ‘סקה פוליטיקה" בא להציג את המיאוס שהוא חש מהפוליטיקה והפוליטיקאים בארץ, והוא, עם האבחנות המדויקות, הרגישויות - היה מגדיר במשפט קטן אחד תחושות של מיליוני אנשים שחשו הזדהות.

ולמילים שלו תמיד היה כוח אחר, כזה שנשמע מהדהד לאורך זמן, גם אם לא השתמש במטבעות לשון מפוצצות ודרמטיות. כי כולם ידעו שאריק לא נשלח ע"י אף אחד, אין לו שום אינטרס מאחוריו וזה הכוח שלו.

כשאתה מסתכל עלינו מהפינה הקטנה שלך, מה אתה רואה? איזו מדינה צמחה פה מאז 1948? הרי היית פה כל הזמן.
"יש פה בארץ שלנו, מה אגיד לך, הרבה טוב והרבה חיובי, אבל מצד שני גם הרבה דברים לא טובים. זה מצבי רוח. דעה נחרצת אין לי על כלום, אבל אם ניקח למשל את הסכסוך הארוך שלנו עם הערבים, אפשר לראות שבהיסטוריה יש עמים עם שנאה לא פחותה מאשר אצלנו. יוונים וטורקים, למשל. והם לא נלחמים זה בזה. תקווה יש. על פניו זה נראה בלתי אפשרי, אבל ההיסטוריה מדברת אחרת ולכן אני מאמין".

"אופטימי? לפעמים ככה ולפעמים ככה" צילום: אביעד פוהורילס

אתה אופטימי?
"לא יודע. לפעמים ככה ולפעמים ככה. התכונה אצלנו היא שהרבה פעמים הסטוץ, המסביב לעניין עצמו, יותר חשוב מהמהות עצמה. כולל בספורט. המסביב הוא יותר. אני לא יודע אם זו תכונה של עם או משהו אחר. מסמך גלנט כזה. עושים מזה סיפור, למרות שאם תדבר עם אנשים, רובם לא יודע עד עכשיו מה הסיפור פה. בכדורגל, כל משפט בחדר הלבשה של קבוצה הופך לכותרת, מתסיס ומעמיק את השנאה והמחלוקות. בשביל מה?".

אבל כשאתה רואה מעשה אווילות שמתרחש כאן, אתה צוחק, לא לוקח את זה נורא קשה.
"כי זו ההגנה היחידה שנשארה. מה, לאכול את עצמך?".

גזירי העיתונים המצהיבים בחדר העבודה, שמוחבאים בכל מיני מקומות, מדברים בעד עצמם. אריק הוא לא רק זמר, שחקן ובדרן, הוא גם ספורטאי עבר. בגילאי 16 עד 18 הוא רץ מאה מטר ב-11.5 שניות, הדף כדור ברזל ל-14.24 מטר, שיחק כדורסל עם יד מעולה וקבע שיא ישראלי לנוער בקבוצה לגובה - 1.81 מטר.

הוא התאמן בקושי פעמיים בשבוע עם נעליים קרועות, ואחרי ששבר את השיא וסיפר על כך בבית, הסתכל עליו אביו ושאל בקול שקט: "אריק, אם יש כבר שיא, למה צריך לשבור אותו?". הכל בהומור. שנה אחר כך, אגב, שבר בקפיצה בסגנון גלילת בטן את השיא הישראלי והעמיד אותו על 1.85 מטר. אריק: "אגב, קפצתי פעם 1.93 מטר אבל זה היה בגימנסיה, מול החברים שלי. זה לא היה רשמי".

אני מספר לו שאני מצחיק את הילדות שלי עם "סוס ירוק ראית באורווה?", מתוך הסרט האגדי "כבלים“ שבו הוא ומוני מושונוב מתעלים לרמות משחק וחיקוי אגדתיות, מה שמוביל אותנו לרפרף קצת על הומור ומוזיקה. וכן, הוא רואה "ארץ נהדרת".

"אין היום קומיסרים של תרבות" צילום: ברקאי וולפסון

במערכון שעשו עליך שם, כשמומי ושיראל לא מזהים אותך, צחקת?
"מה צחקתי, ברור. מה נשאר לנו אם לא לצחוק. יש שם כישרון ודקויות. בסדר גמור".

אבל זה בסופו של דבר עצוב שבמקומות לא מעטים כאן תרבויות שלמות לא קיימות, או נמחקו.
"תשמע, אין היום קומיסרים של תרבות, ככה לפחות אני מקווה. יש היום ויכוחים גדולים על האיכויות של המוזיקה. יש התקפות ויש גינויים וכעסים ואני אומר שבסוף הדברים מתיישרים והאיכות צפה. יש כאלה ששיר שאתה לא יכול לשמוע אותו, עושה להם טוב. יש כאלה שבשבילם זה דרעק, וכאלה שעבורם זה עולם ומלואו. אז מה, תתווכח איתם? אני, תן לי לעשות את מה שאני יודע לעשות, וזה אומר לעמוד טוב במגרש".

עכשיו מתחיל קמפיין חדש של נבחרת ישראל עם מאמן חדש, לואיס פרננדס. מה אתה אומר?
"שצריך לתת לו קרדיט. ברור שיש לו כדורגל. הוא היה שחקן אדיר. אתם העיתונאים לא צריכים להתאמן אצלו, אז תנו לו אוויר. אני חולה כדורגל, זוכר את השם של השחקן הכי גדול אי פעם במלטה".

נו?
"כרמל בוסוטיל. אין שם כזה בכל העולם. כרמל בוסוטיל. זה שם ערבי אנגלי כזה. הוא שיחק גם נגדנו. זה שאני יודע את השם שלו, זה כבר מחלה, לא?".

זה אומר שהחלק במוח שעובד על הזיכרון עובד חזק.
"מה חזק, האליפות של הפועל ר“ג ב-1964, הייתי שם. לקח אותי נהג מונית בשם מישקה, אוהד מכבי יפו שרצה מול ר"ג על האליפות. יפו כבר שיחקה יותר מוקדם וניצחה, ומישקה לקח אותי למכתש. הם ניצחו 0:1 את מכבי חיפה מגול של משה פרל, וחודורוב עמד בשער של ר"ג. בן 35 או 36 כבר".

מתגעגע לחודורוב?
"כשהיינו ילדים היו שני כדורגלנים נערצים בארץ ישראל - חודורוב ושייע גלזר. לא מזמן שייע ואח שלו בבה היו אצלי ועשינו איזה קטע מוקלט בווידאו, שהיה מצחיק בטירוף. שייע עד היום מצחיק. הבן אדם כמו ילד. הוא לא יודע כלום, ובבה יודע הכל".

מה זה הכל?
"הכל. הוא בא ואומר לי ’סחתיין, עשית אצלך מזגן מפוצל‘. אמרתי לו מה זאת אומרת, והוא עונה לי ’סתם, עברתי למטה, וראיתי את המזגן על הגג. כל הכבוד'".