האולימפיאדה שלי: פספוס גורלי
למרות ההכנות המדוקדקות, המחברות הממורקרות והקלסרים העבים, דורון כהן הצליח לשכוח מספורטאי ישראלי אחד בברצלונה 92'. קראו לו אורן סמדג'ה ועד היום הוא לא סולח לעצמו על זה. כתבה שלישית בסדרה
זה היה אמור להיות אחד מרגעי השיא שלי כאוהד ספורט, זו היתה צריכה להיות חוויה של אושר צרוף, רגע מוזהב שעליו הייתי אמור לספר לנכדים, אבל אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
רק באותו בוקר דפקתי אל המראה חיוך אווילי. כל הכבוד, שיבחתי את עצמי, עשית את זה כמו גדול, סיקרת את כל התחרויות שכף רגל ישראלית דרכה בהם, ללא כל תקלה. עכשיו, יש לך שבוע שלם ליהנות מכל פלאי תבל שהתרכזו בברצלונה, מילמלתי אחרי ששיגרתי למערכת ראיון נרחב עם יעל ארד לרגל זכייתה במדליית הכסף.
גל בר אור חושב שנבחרת החלומות תמה בסיום אולימפיאדת ברצלונה
זהו, הסיוט נגמר. מעכשיו אני עם החבר'ה הגדולים, קרל לואיס, מייקל ג'ורדן, ואת הזמן הפנוי אני מתכוון להקדיש למעקב צמוד ולתחקיר מעמיק אחרי הקופצת לרוחק הגרמניה, סוזן טידקה, היפה בספורטאיות תבל.
אלא שבעוד אני מאפסן את קלסריי ומחברותיי, שם סימנתי, תייקתי ומירקרתי את כל התאריכים, שעות והמקומות שבהם היו אמורים להופיע הספורטאים הישראלים, נחתה זווית העין שלי על סימון עקשני ביומן, שבישר לי שאולי הקדמתי לחגוג.
הספורטאים הישראלים, כך התברר לי לפתע, לא בדיוק סיימו את דרכם באולימפיאדה. ביום שישי, למחרת הקרב של יעל ארד, כך התחוור לי, אמור ג'ודאי בשם אורן סמדג'ה להתחרות בפלאו בלאו גראנה, אולמה הישן של קבוצת הכדורסל של ברצלונה.
אודה ואתוודה, מעולם לא נתקלתי בשמו של הסמדג'ה הזה, למרות ההכנות הכל-כך מדוקדקות שלי. מאיפה הוא צץ לי פתאום, רגנתי ביני לבין עצמי. החלטתי להרים טלפון לאחד מבכירי המשלחת הישראלית, יודע דבר בתחומו שמפאת ההתיישנות לא אזכיר כאן את שמו, כדי לברר מיהו ומהו האדון הנכבד, שמאיים לגזול עוד 24 שעות מחירותי.
יובל הראל חושב שהאולימפיאדה היא דבר משעמם
"מדובר בבחור מאופקים", אמר לי הבכיר. "דווקא יש לו פוטנציאל, אבל אנחנו לא בונים עליו לאולימפיאדה הזו. אם הוא יהיה רציני, ואני מדגיש, רק אם הוא יהיה רציני, אולי הוא יעשה משהו באולימפיאדה הבאה באטלנטה".
"אז בעצם מה אתה אומר לי", השלכתי לרגע את האתיקה העיתונאית המועטה שעוד נותרה בי לכל הרוחות,"שאין לי שוב סיבה להתאמץ כדי לבוא לראות אותו, נכון? עוד פעם לנסוע כמה שעות בשביל ספורטאי שיעוף אחרי כמה שניות? באמת שאין לי כוח בשביל זה. בינינו, אין טעם לבוא, נכון?"
"תשמע", הגיב הבכיר בקוצר רוח, "אני לא אמרתי לך כלום, תעשה מה שאתה רוצה, אבל בינינו אני אומר לך שאם הוא עובר סיבוב אחד זה הישג בשבילו. לא נראה לי שהוא יעשה משהו מעבר לזה"...
הבכיר עוד ניסה לסייג את עצמו ולומר לי שאולי בכל זאת סמדג'ה יפתיע ושזה ספורט ושאי אפשר לדעת, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. בעיני רוחי ראיתי את הסגרדה פמיליה הניצבת בקו ישר מתחת לשמש
הקטלונית הקופחת של צהריי היום, בדמיוני כבר חשתי איך נעליי פוסעות בשבילי הראמבלאס התוססים והשוקקים של בין הערביים ואפילו בחרתי את השיר שאפזם כשאעשה את הדרך עד לעיר הסמוכה באדלונה, כדי לצפות במשחק הכדורסל בין נבחרת החלומות האמריקאית לברזיל של אוסקר שמידט.
השעה היתה שמונה בערב. מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון, לא פחות, עמדו במרחק
בהתחלה הבחנתי בבחור שחרחר שמניף את שתי ידיו, קצת אחר כך שמתי לב שבצדה האחד של הכיתובית שהיתה על המסך מופיע איור של מדליה, קצת אחר כך נדהמתי לגלות שבצדה השני מתנוסס לו בגאון דגם מיניאטורי של דגל ישראל. עשיתי אחד ועוד אחד ורק אז קלטתי את גודל הפאשלה: במרחק של עשרות קילומטרים מהמקום שבו אני נמצא זכה אורן סמדג'ה במדליית ארד ולי כנראה לא תהיה ולו מלה לכתוב על כך הביתה.
סקוטי פיפן, נדמה לי, התרומם לג'אמפ, אבל אל תתפסו אותי במלה כי באותו רגע הייתי בעיצומה של מנוסה אל מחוץ לאולם. הנסיעה חזרה לברצלונה, הפקקים הארוכים בתוך העיר והטיפוס המייגע לעבר הפלאו, היו כנראה הדרך הארוכה והמתפתלת ביותר שעברתי בימי חיי.
לזירת האירוע הגעתי רק כעבור שעתיים. בדמיוני ראיתי משלחת ישראלית חוגגת ומקפצת מחוץ לשערי האולם, אך המציאות היתה חשוכה לחלוטין. הפלאו היה נעול על סורג ובריח, כמה חתולים חסרי בית היו העוברים והשבים היחידים בשערי הכניסה שלו.
למזלי, היה זה יום שישי ובזכות הקב"ה שעבד רק שישה ימים בחייו, נותרו לי כ-24 שעות כדי לחפות על הפאשלה. בתיווכו של אותו בכיר, שעימו התייעצתי לפני ההתמודדות (שמשום מה ראה עצמו כשותף לפארסה), מצאתי את עצמי בשבת שרוע על מיטתו של סמדג'ה בכפר האולימפי, המחשב הנייד על ברכיי, מולי עומדים המדליסט ומאמנו משה פונטי ומספקים לי מופע סטנד-אפ פרוע ובלתי נשכח, תוך כדי שחזור דקדקני של כל תנועה והברה שלהם בלילה הקודם.
כשהגעתי ל-3,000 מלה, ירדתי לטלפון הציבורי כדי לשדר את הכתבה למערכת "חדשות", שם לא הבינו מדוע אני מתמהמה כל-כך. במדרגות קלטתי שהדמות האלוהית שצועדת מולי היא לא אחרת מסוזן טידקה, אבל הפעם החלטתי לא לתת לגירויים כלשהם להפריע לי בעבודה.
פורסם לראשונה במוסף האולימפי של אולימפיאדת אתונה 2004
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם