לוס אנג'לס לייקרס: עד מתי?
פרויקט "קבוצה ביום" נוחת בעיר המלאכים. ערן סורוקה מנתח את שאלת עתידו של קובי בראיינט, ואלי זקבך היה באימון הלייקרס ושמע מה יש לשחקנים לומר על סרטים ישראלים, קעקועים ותספורות
מפרט טכני: נוסדה ב-1948 כמיניאפוליס לייקרס, ב-1959 הפכה לקבוצת ה-NBA הראשונה על חוף האוקיאנוס השקט.
אולם: סטייפלס סנטר, 18,997 מקומות, נפתח ב-1999.
ממוצע צופים אשתקד: 18,985 (מקום 7 בליגה).
סיסמה באתר הקבוצה: אין.
שווי (ע"פ פורבס): 568 מיליון דולר, מקום 2 בליגה.
שכר שחקנים: 62.9 מיליון דולר (מעל תקרת השכר, מתחת לתקרת מס המותרות).
צבעים: צהוב, כחול-סגול ולבן.
בעונה הקודמת: 42 ניצחונות, 40 הפסדים, 51.2% הצלחה, מקום שני בבית הפסיפי, נפנוף מהיר (4:1) בידי פניקס.
אליפויות: 14, רובן בשנות ה-50 וה-80 ועוד שלוש בתחילת העשור הנוכחי. האחרונה הגיעה ב-2002.
גורמים בכירים: את פיל ג'קסון אתם מכירים, בחור בן 62 שמתחיל עונה 17 והספיק לזכות ב-9 אליפויות. בלייקרס הוא מתחיל עונה שמינית (מאזנו עד עכשיו: 374 ניצחונות, 200 הפסדים, 65.2% הצלחה) ובסך הכל
מה הכותרת שלך, אמנון: במשך שבועות ארוכים קובי בראיינט סיפר לכל העולם כמה הוא לא רוצה לשחק איתם, כמה הוא חושב שצריך להחליף את חלקם בפרטנר איכותי יותר, ולגבי אחד מהם, ספציפית, אפילו עד כמה צריך להעיף את התחת שלו למקום אחר. עכשיו מגיע הקטע המצמרר באמת: הבקשה שלו עוד יכולה להתגשם.
"קובי בראיינט, אולי תגיד את זה פעם אחת בבירור: אתה עדיין רוצה לעזוב את הלייקרס?".
"בואו נגיד זאת כך: אם הצפרדע היתה יודעת לשחות, היא היתה קופצת לבקר בתדירות גבוהה יותר, נכון? מכיוון שאי אפשר לתפוס שתי ציפורים על עץ אחד בשתי ידיים שמאליות, חפשו גיבורה אינדיאנית מאחורי האלה האטלנטית, בכביש בו החבר ירמיה שותה קולה קרה, אבל רק מבקבוק זכוכית, ללא מים וללא סייג, כחל ושרק. במידה והייתי רוצה ללכת לטייל ולשתות מרק, האם הייתי עושה זאת במדשאה מזכוכית, תרתי משמע, או על מים יבשים?".
וככה, פחות או יותר, זה נמשך כמעט כל הקיץ. בסוף מאי, זה היה לפחות ברור: קובי צעק שהוא לא יכול יותר, רוצה ללכת, והאדמה רעדה. אחרי שלוש שעות הוא החליט שהוא רוצה "להישאר לייקר לכל החיים". ואז זה התחיל. הסוכן רומז שהוא כן רוצה ללכת, קובי נפגש עם קופצ'אק, האתר הרשמי שלו מתעדכן פתאום שוב עם ההודעה הישנה על בקשת טרייד, ואז מופץ באינטרנט סרט בו הוא משמיץ את אנדרו ביינום ותוהה למה לא זרקו אותו בשביל לקבל בטרייד את ג'ייסון קיד. ואז הגיע מחנה האימון של נבחרת ארה"ב, וקובי לא יכול היה להסתתר יותר. אז הוא התחיל לדבר ברמזים וצפנים שהיו גורמים לחמיצר להסתגר בבונקר. פרשנים הסתמכו על מצמוצים, כתבים נאחזו בהמהומים, אוהדים עקבו אחרי סימני עצבנות בתנועות בוהן שמאל, ושאלה אחת נותרה פתוחה: מה קובי רוצה לעזאזל?
ראשי הלייקרס הבהירו די מוקדם שהם לא רוצים לתת אותו לאף אחד – אבל פתאום חזרו בהם, במפתיע, והבהירו שהמכרז יצא לדרך, מה שגרם להצעות לחזור ולזרום, עם שיקאגו ודאלאס כפייבוריטיות כרגע לזכות בפרס מספר 24. בכל מקרה, אם ההנהלה באמת רצתה להשאיר את קובי, היא היתה צריכה להביא לו חיזוק, וגם כששחקנים ברחבי הליגה – ג'רמיין אוניל, שון מריון – ניצלו את ההזדמנות וביקשו לקפוץ על העגלה, זה לא עזר. ההנהלה, שדאגה להבטיח לקובי לעשות הכל כדי שהקבוצה תתקדם, לא עשתה כלום. במזל, דרק פישר השתחרר מיוטה כדי לדאוג לבתו חולת הסרטן ואת המערכת הרפואית באל.איי הוא מכיר היטב, אז הנה, זה החיזוק. ג'וואריס קריטנטון הגיע מהדראפט. וזהו.
ביינום עדיין שם, גם למאר אודום ששמו הוזכר בטריידים בכל פעם ששודרו חדשות, גם קוואמי בראון, ורוני טוריאף, ולוק וולטון (שקיבל הארכת חוזה), ובריאן קוק, וכריס מיהם, ומוריס אבאנס, וג'ורדן פארמר, וולדימיר רדמאנוביץ', וסשה וויאצ'יץ'. האם יש בכל החבורה הזו מישהו שמסוגל להתעלות על עצמו ולספק לקובי, אם יישאר, סיוע שייקח את הלייקרס לרמת מתמודדת על האליפות? אלא אם ביינום יהפוך לפתע לדווייט הווארד, זה לא יקרה. ומחול השדים צפוי להתחדש בקיץ הבא, אם לא קודם.
יתרונות: ביינום, בראון ורוני טוריאף המוכשר נמצאים בדרך למעלה, פישר מביא איתו קארמה טובה, פארמר וקריטנטון הם צמד רכזים צעירים מוכשרים מאוד, וכרגע יש גם את ההוא, קובי בראיינט, יו נואו. באליפות האמריקות, בפרמיירה שלו במדי נבחרת ארה"ב, הוא הראה שוב איזה שחקן נפלא הוא, ולא רק בגלל היכולת שלו לפרק יריבה בכוחות עצמו: דווקא הגישה ההגנתית שלו, שהראתה שהוא מוכן להקריב מעצמו לטובת הקבוצה, לזנק על כדורים אבודים, ולהסתפק בתפקיד של האיש שמחסל את כוכב היריבה, נתנה ללייקרס סיבה להתעודד. אבל רגע. יש כאן מילכוד.
חסרונות: דווקא אותה פרמיירה מבורכת בנבחרת ארה"ב, שעזרה קצת לשקם את תדמיתו של קובי בעיני הקהל, טומנת בחובה בעייתיות. קובי ראה והראה לכולם כמה הוא יכול לתפקד כשלצידו יש ע-ו-ד כוכבים. אחד לפחות. לא נגזים ונאמר שקובי היה רוצה למסור כל כדור, אבל חלק מהם הוא בהחלט ישמח לתת למישהו שאפשר לבטוח בו שיידע לעשות את הנקודות. במיוחד מתחת לסל. ביינום יהיה כזה, מתישהו, אבל מספר 24 רוצה כאן ועכשיו. העמדה היחידה בה הלייקרס השתדרגו היא הרכז, שזה לא דבר רע, אבל גם לא מבטיח כלום. קובי יכול לסחוב את הקבוצה לסיבוב הראשון של הפלייאוף, אבל בשביל יותר מזה הוא חייב עזרה, ועם ההנהלה השמרנית והפחדנית שיש לו, שהסנטר היחיד שהחתימה הקיץ היה לארי טרנר (מי?), אין תקווה באופק.
שימו לב: פיל ג'קסון לא מאמין ברוקיז כדרך חיים, ודרק פישר יכול לשחק העונה 25-30 דקות במשחק לפחות, אבל ג'וואריס קריטנטון ינסה לשכנע אותו שאפשר גם אחרת. הוא רק בן 19, מתחיל את העונה כרכז שני או שלישי, אבל הפוטנציאל שהראה בעונתו היחידה במכללת ג'ורג'יה טק ובמשחקי ההכנה הקיץ מעיד על אפשרות שללייקרס יהיה רכז מצוין. כאמור, לא בטוח שזה יקרה העונה, אבל לכו תדעו, אולי קובי ו/או ג'קסון דווקא יחבבו את הבחור הצעיר.
אופטימי, בכתב חידה של קובי: "כשהזקן מביט אל האופק הפתוח, וגם התולעת נוטשת את התפוח, לפעמים גם לנוח אפשר עם מצב רוח" (בתרגום לעברית: ההנהלה סוף סוף מקבלת ביצים ומביאה את ג'רמיין אוניל בצעד מפתיע, הלייקרס מנצחים 50 משחקים ומגיעים לחצי גמר המערב, פיל ג'קסון אוהב את מה שהוא רואה וחותם על הארכת חוזה).
פסימי, בכתב חידה של קובי: "כשהציפור עפה אל על למרומים, כסאות המטוס הופכים אדומים, שוורים ושברים על הקרקע מתפזרים, מיץ' קופצ'אק, לך חפש ת'חברים, יא $#@$%#%" (בתרגום לעברית: עונה של 41 ניצחונות נגמרת עם תבוסה בסיבוב הראשון בפלייאוף, ג'קסון מתייאש ומודיע על פרישה, קופצ'אק נאלץ לשלוח את קובי לשיקאגו והלייקרס הופכים בקיץ 2008 למינסוטה של קיץ 2007).
הכי פסימי: קובי עובר קבוצה בשבועיים הקרובים, ותאמינו לי – אתם לא רוצים להיות מיץ' קופצ'אק.
נא להמתין לטעינת התגובות
