 |
/images/archive/gallery/316/164.jpg אבי נמני.
צילום: אלן שיבר  |
|
|
| שותק כל הדרך חזרה למכבי ת"א |
|
| בשבת שעברה הבקיע אבי נמני את שער השוויון של נבחרת ישראל במשחק באירלנד. ביום שלישי הוא חזר בראש מורם למכבי ת"א שממנה גורש לפני שנתיים. אז בשבוע כזה הוא יכול להביט באופן מפוכח על הכדורגל הישראלי, הקנאה, השמועות, הרכילויות, המקורבים והמקורבים כאילו. וגם על הערצת ההמונים, המסע המתוק שאולי יוביל למונדיאל, והתוכניות ליום שאחרי הכדורגל. "אני אתלה את הנעליים הרבה לפני שזה יגיע לביזוי המקצוע. אני עובד עם הראש". ועוד איך עם הראש |
|
|
|
 | דפדף בספורט |  | |
אייל לוי ויניב טוכמן
10/6/2005 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
ב-13 באוגוסט 2003 רעשה המדינה. אבי נמני, הרבה יותר מעוד כוכב כדורגל, עזב את מכבי תל אביב. במסיבת עיתונאים מזורזת הסבירו הבעלים לוני הרציקוביץ', סגן הנשיא אלי דריקס והמאמן ניר קלינגר, מדוע גירשו את הסמל. דיברו על שחקן שיוצר מחנות ופוגע בקבוצה. באותו זמן עשה נמני את דרכו לג'יפ שבחניה, כשסביבו גדוד אנשי תקשורת מתחננים לתגובה ראשונה על הגט שנראה בלתי הפיך ביחסים. נמני שתק. פליטות פה, אפילו בשעת כעס, זה משהו שהוא לא מכיר. הכל אצלו מחושב על המילימטר.
השבוע, בגיל 33, חזר נמני למכבי תל אביב אחרי גלות של עונה וחצי בבית"ר ירושלים. לא מהחלון האחורי. מהדלת הראשית. מנצח גדול. בתקופה שבה שיחק בבית"ר, מכבי תל אביב היתה בליגת האלופות של אירופה וזכתה בגביע המדינה, אבל אלפי אוהדים החרימו משחקים, לבשו שחור והודיעו שאפשר לשכוח מהם עד שמספר 8 חוזר הביתה. מכבי תל אביב מכרה העונה רק 25
אלף כרטיסים, מספר כמעט אפסי לקבוצה שמחזיקה מאות אלפי אוהדים ברחבי הארץ. לוני הרציקוביץ', שבדרך כלל מתכופף רק באיומי אקדח, הסכים להחזיר את הבן האובד. הוא ידע שבלעדיו המועדון עלול להתמוטט.
"החזרה אולי הפתיעה אותי, אבל לא הדהימה", ניסה נמני להסביר השבוע את המהפך במאזן הכוחות. "זה כדורגל, עולם מלא אמוציות. יום אחד ריב, למחרת סולחה, אבל כנראה שלהיות במכבי זה הגורל שלי". במהלך השיחה איתו ישבו בשולחן סמוך עשרה אוהדים, חלק מהם בחולצות המועדון, אחרים עם צעיפים. לא רק בני נוער אלא גם פעילים ותיקים, שבשנה האחרונה עבדו שעות נוספות כדי להמאיס על ההנהלה את החיים ולהבטיח את שובו של נמני הביתה. לידו הם מתנהגים כמו חיילים נאמנים. "לכו לאכול משהו", הוא מבקש מהם, "אני עוד מעט מצטרף". הם לחצו ידיים וישבו בסבלנות. אוהדי מכבי תל אביב מחולקים לפלגים ולכתות, אבל לכולם יש אב רוחני אחד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הקהל של מכבי מפגין תמיכה, כולם היו בניו. צילום: עדי אבישי
|
|
|
 |
|
 |
|
שם הכל מאחור
|
|
|
 |
|
|
|
"אין לי הסבר לתופעה של הקהל", נמני מודה. "בטח לא במילים. אם הייתי מבקש מהם לפעול בשבילי זה היה עוזר? הכוח שלי נמצא ביכולת לא להגיד כלום. בחיים לפעמים עדיף לשתוק. במצבים מסוימים יש אמירה מאוד חזקה לשקט. הבנתי אותם. הבנתי את המחאה שלהם. לעולם לא הייתי רוצה שהיא תגיע לפסים אלימים".
ובכל זאת הם צעקו "בדם ואש את קלינגר נגרש".
"יש הבדל בין לקלל ולעבור את הגבול. ידעתי איך ניר הרגיש, שזה לא קל לו, אבל אמרתי שברגע שעברתי לבית"ר ירושלים אני לא מסתכל אחורה. לא רציתי שזה יפריע לי. לא רציתי לשמוע תוצאות של מכבי, לא לדעת מה קורה שם, אבל לא יכולתי לברוח".
רק עכשיו, בסדרה "צהובים" של רינו צרור, אפשר לשמוע את קלינגר מכנה אותך "מסוכן".
"הגעתי להסכמה עם ניר שלא מתייחסים למה שהיה. עשינו את זה מאוד קצר ובאופן הכי טבעי. שמים הכל מאחור. מי שמכיר אותי יודע שאם אני נותן מילה אני עומד בה באלף אחוז. לחצתי לו את היד ועכשיו לא יעזור שום דבר. נגמר הסיפור. אני כבר לא בגן ילדים".
הסיפור בין נמני לקלינגר מורכב. כשהם שיחקו יחד בקבוצה היו ביניהם יחסי חברות הדוקים. הנשים היו נפגשות, הם אפילו גרים בשכנות, אבל כשקלינגר עלה לדרגת המאמן הוא ראה בנמני איום על מעמדו. הוא חשב שהשחקן לא נותן לו מספיק כבוד, מדבר מאחורי גבו, צובר לעצמו כוח עם השחקנים הצעירים ופוגע באחרים עם הערות של בעל בית במהלך המשחק. כשהגיע אקט הגירוש נמני הרגיש שקיבל סכין בגב מחבר לשעבר.
האיחוד בין השניים נוצר ממש לאחרונה בעקבות פגישה מקרית בין נמני לסגן הנשיא, דריקס. נמני אמר שהוא מעוניין לחזור. דריקס הלך לקלינגר והבהיר לו שיש שתי אפשרויות, או לעבור עוד שנה מסויטת עם האוהדים או לחזור לשתף פעולה. קלינגר הסכים, נמני עלה אליו לקפה וליישור הדורים.
"כשפגשתי אותו עכשיו זה זרם מהשנייה הראשונה, בשיא הטבעיות", נמני מספר. "ישבתי על הספה אצלו בבית ודיברנו כרגיל. אני לא מאלה שעושים פרצופים. יש מטרה לאנשים בתקשורת שיהיה אקשן, בלגן. אני מבין אותם, אבל לא יהיה צ'אנס לכזה דבר ולא משנה מה יקרה. לומדים מטעויות בחיים. כבר לא מעניין אותי מה הוא אמר עלי וכמה יש לזה לרכל. אני לא בן 22".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נמני וקלינגר באימון מכבי ת"א בקדנציה הראשונה יחד. צילום: עודד קרני
|
|
|
|
|
|
|
"ידעתי על המהלך עוד לפני שהודיעו לי"
|
|
|
|
|
|
|
אתה מבין למה הוא גירש אותך?
"ידעתי על המהלך הזה עוד לפני שהודיעו לי. יומיים קודם היה לי ברור, אבל אי אפשר היה לעשות כלום וצריך לקבל דברים כמו שהם. היה אז סחרור כללי של המערכת, לחץ גדול של התקשורת ושל הקהל. מכבי הפסידה בסיבוב הראשון של מוקדמות ליגת האלופות לקבוצה מסלובקיה. יכול להיות שהיו טעויות מצדי ומצד הקבוצה".
אולי לא אהבו את העובדה שאתה חייב לשלוט בקבוצה.
"מה זה שליטה? אני רוצה להיות בשליטה עצמית כדי לא להגיע למצבים שאחרי זה אצטער עליהם. זו תדמית שיצרו לי. אף פעם לא לקחתי מנהיגות בכוח. אני לא מכיר שחקן אחד ששיחק במכבי ת"א שיכול להגיד שהיתה לו איתי בעיה".
מה עם טל בנין?
"הוא עשה במכבי ת"א את העונות הכי טובות שלו. היה לנו קליק מעולה במשך שנתיים ואחרי זה היתה בעיה שלא קשורה לכדורגל. הוא היה במהלך גירושים, דברים שלא שייכים למגרש. היום אנחנו ביחסים טובים".
ומה עם איציק זוהר?
"עם איציק לא היתה קנאה, היתה תחרות שהועילה לשנינו. כשאתה צעיר יש לך מלחמות אגו ושטויות כאלה. די, זה נגמר. מה, אני צריך עכשיו פרסום, תהילה?".
אמרו שקלינגר גירש אותך כדי שלא תפריע להתפתחות של ברוך דגו.
"כשברוך שיחק איתי הוא נתן משחקים מצוינים. פעם אמרתי לו משהו מעליב? פגעתי בו? אני מדבר עם ברוך באופן רגיל לחלוטין, כל הזמן. אם מישהו מבין שהוא טעה ומצטער אז מה אפשר לבקש ממנו, שיירד על הברכיים?".
מי הצטער?
"לא משנה. אם מישהו הודה שעשה טעות אז צריך לקבל את הסליחה. הרבה ביקשו ממני סליחה".
צעירים אמרו שפגעת בהם, קיללת על המגרש.
"יש בעיה. שחקנים יושבים כל יום עם 20 אלף אנשים, נפגשים עם 200 אלף. 90 אחוז מהם אנשים שרק מחפשים רע. מכניסים להם שטויות לראש. לצעירים אומרים ככה, לוותיקים ככה. כולם מלאי אינטרסים. 'אתה צריך להיות הכוכב ולא ההוא'. שחקנים מאמינים, במיוחד הצעירים, ואז נוצרות סטיגמות. מי שגבר שיבוא ויגיד שיש בעיה".
מה זאת אומרת?
"אני לא מאמין ב'שמעתי' ו'אמרו לי' ו'אתה מפריע לי'. אם יש לך בעיה כשחקן, ובקריירה יש ים בעיות, אתה פותר את זה בארבע עיניים אחרת אין לזה סוף. שמעתי שחקנים שאמרו דברים דומים על אלון חזן ששיחק באשדוד. זו חוצפה. אני נפגעתי בשבילו. הוא דמות לחיקוי. מקצוען, אחד שמדבר יפה. מקלל על המגרש, אז מה? הוא מכוון, הוא ווינר. שחקנים צעירים בכלל לא צריכים לדבר. בחיים לא התחצפתי לשחקן מבוגר. כשאובארוב היה עובר לידי הייתי מוריד את הראש, ואז כבר הייתי שחקן נבחרת".
וגם פוליטיקאי.
"בגיל 18 אתה עוד לא יודע להיות פוליטיקאי. כלל ראשון זה לכבד את המבוגרים. שיחקתי עם דריקס, קלינגר, זוהר, נתתי כבוד עילאי לכולם. לאורי מלמיליאן לא הייתי מסתכל בעיניים מהבושה".
אתה מסביר לחבר'ה הצעירים את הכללים?
"היום לשחק כדורגל זה לא מה שהיה פעם. אי אפשר להסתמך רק על יכולת. יש לחץ תקשורתי וקהל. צריך להתמודד איתם ולא כולם יודעים. אני רואה הרבה מאוד צעירים שאין להם מושג מה עושים, ואני לא מאשים אותם, כי אין מי שיכוון. אתה לא יודע כמה פעמים אמרתי לשחקנים והסברתי איך להתנהג ומה צריך לעשות. יש כאלה שתופשים בזמן ויש כאלה שלא רוצים לתפוש".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נמני חוגג עם בנין, בעיה שלא קשורה למגרש גרמה לפיצוץ. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
עדת המקורבים
|
|
|
|
|
|
|
אז אם אתה כזה בחור טוב, איך תסביר את התדמית הכוחנית?
"אני אמיתי, ישר ויש לי דרך. זה עולם מאוד מאוד מלוכלך. אין הרבה אנשים טובים בכדורגל. זה עולם שמונע מקנאה של שחקנים, מאמנים ויו"רים, אך ורק קנאה. אני מעל זה. אותי לא מעניין כמה ההוא הרוויח. בחיים שלי לא עניין אותי. אף פעם לא שאלתי. היו באים אלי במשאים ומתנים ואומרים, 'לא, ההוא מרוויח פחות'. אמרתי להם, 'לא מעניין, אני רוצה להרוויח ככה'. נראה לי שאתם לוקחים הכל לכיוונים שליליים".
אבל אתה יודע שפוחדים ממך.
"מי שחסר לו ביטחון עצמי יכול לחשוש ממני. מי שבן אדם אמיתי יודע מי אני. הקהל לא ילך אחרי מישהו שהוא לא דמות חיובית. זה יכול לתפוס חודש, חודשיים, שלושה. לא שנה שלמה. עזבתי עכשיו את בית"ר ירושלים. אם תמצא שם מישהו שיגיד עלי חצי מילה רעה תרשום מה שאתה רוצה. אף אחד לא יכול היה להיפגע ממני. עם אלי אוחנה לא היתה לי חצי בעיה".
יצאת לשחק בחו"ל פעמיים וחזרת במהירות. אולי עדיף להיות מלך הביצה?
"היתה סיטואציה שיכולתי להרוויח בארץ כמו שהרווחתי בחו"ל, אז זה יצא ככה. לא הייתי שלם עם ההחלטה, אבל לא חשבתי כל כך קדימה. תמיד אמרתי,'עוד שנתיים אני אחזור לשחק באירופה', וזה נמשך ונמשך ונגמרה הקריירה".
בכל זאת, כשחקן תמיד ידעת מה קורה בהנהלה ובדירקטוריון.
"זה נוח להגיד. אני לא רוצה היום לדעת משום דבר. אומרים לי, 'החתימו את השחקן הזה', אני עונה, 'יופי'. לא רוצה להיות מקורב לאף אחד, רוצה רק לשחק".
לנמני יש כוח של שר בכיר בממשלה. ממש כך. אוהדים הם כמו חברי מרכז בשבילו. לכל אחד הוא נותן את הכבוד. מזמינים אותו לאירוע, הוא מגיע. לפעמים שלושה אירועים ביום. לא שוכח להביא מתנה. גם כששיחק בבית"ר, טלי ליבוביץ', הדוברת של מכבי, היתה מבקשת ממנו להיות נוכח באירועים של אוהדי הקבוצה שביקשו אותו. נמני לא איכזב. יש לו כל כך הרבה חברים ומקורבים שלפעמים המשטרה יכולה לזהות ביניהם פרצופים מוכרים כיוסי הררי, פעם יעד מבוקש, ועוד טובים אחרים שרוצים לקבל תמונה. נמני אף פעם לא ברח מהחיבור, לא חשש מה יגידו. "בן אדם שיש לו מה להסתיר, עושה דברים בהסתר", הוא קובע חד משמעית. "אני לא עושה שום דבר בסתר. אם אני רוצה לעזור למישהו אני אעשה את זה באופן גלוי. אם מישהו מזמין אותי אני הולך".
בכל זאת אתה לפעמים מסתובב עם אנשים בעלי רקורד לא מחמיא.
"זה הכל קנאה. בינינו, גם אנשים אחרים בעלי השפעה היו רוצים לקבל כבוד והערכה מאנשים חזקים, אפילו בעולם התחתון. הכל קנאה. למה הוא חבר של כולם ולמה טוב לו? אני לא מתרגש ממה שאומרים. אני בן אדם נקי וישר. אני לא צריך לפחד משום דבר. אף פעם לא התפתיתי. אני לא אעשן, לא אשתה אלכוהול. בחיים שלי לא נגעתי בבירה ויין. באו אלי עם בקבוק שמפניה אחרי המשחק באירלנד, אבל סירבתי. כולם מחפשים להיות לידי".
יש לך הרבה מקורבים.
"יש המון שרוצים שאני אגיד שאני מקורב אליהם. במדינה הזו כולם מכירים את כולם. אני מוזמן לאירועים של אנשים שאני בכלל לא מכיר, ולא משנה איך קוראים לו ומה הוא עשה ומה הוא לא עשה ומי זה אח שלו ומי זה אבא שלו. ותדעו שאני לא כזה פתוח. יש לי הרבה חברים, יש משפחה, אבל למעט מאוד אנשים אני נפתח, אבל כשאני נפתח זה במאה אחוז, כי אני יודע שאותם חברים באמת רוצים בהצלחתי. יש לי אינטואיציה טובה לאנשים ". ללכת לאירועים זה נשמע כמו מסע בחירות. "אני בא לבר מצווה כדי לעשות לילד שמח. זה שווה הכל. בדיוק עכשיו באתי מבר מצווה, אם הייתם רואים את הילד, זה היה מדהים. הייתי שם אולי דקה. נכנסתי, התחבקתי, הצטלמתי והלכתי. רק לראות את הפנים שלו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נמני, לא מתרגש ממה שאומרים, נקי וישר. צילום: נועם וינד
|
|
|
|
|
|
|
"פעמיים ירדו לי דמעות"
|
|
|
|
|
|
|
נמני , כמו שכבר אפשר להבין, הוא אדם מתוכנת, עד לפרט האחרון. קשה למצוא אותו מפגין רגשות באופן דרמטי, כמו לא מעט כדורגלנים, שאצלם צחוק ודמע הם עניין של שגרה. אולי בגלל זה הוא שורד עד גיל מאוחר בנבחרת, מחזיק את סרט הקפטן, כשכוכבים כמו חיים רביבו ואייל ברקוביץ' כבר לא נמצאים שם. "קור רוח זה אופי", הוא מסביר. "אני לעולם לא משתגע. בשבת, אחרי התיקו באירלנד, הייתי מאושר בצורה מטורפת, אבל ניסיתי לשמור על איפוק. לפעמים זה קשה, אבל אני מחזיק בדעה שמי שמשתגע משמחה הוא גם זה שיישבר ראשון בזמנים קשים. אני משתדל לא לנקר עיניים".
אז הכל מחושב?
"עשיתי טעויות, אבל לא הרבה. כולם חושבים עם הלב, אני חושב עם הראש, במיוחד ברגעים הקשים. בכדורגל הכל אמוציות, אבל אני עדיין יודע שבשבוע הבא אני מסוגל לעשות צעד שאני אתחרט עליו, בגלל שהכל פה מונע מיצרים".
אף פעם לא ראינו אותך בוכה.
"מה זה לבכות? אני לוקח דברים בפרופורציות. בשנים האחרונות יצא לי לא פעם ללוות ילדים שחולים במחלות הכי קשות שיש. בני שבע-שמונה, לא טעמו עדיין את החיים, זה קשה. ראיתי אותם מתפתלים על המיטה מכאבים וזה כואב. לפני כמה שנים ליוויתי ילד שהיה ברור שהוא לא ישרוד. התקרבנו והתקרבנו וכשהוא נפטר זה היה נורא. כדורגל זה לא סוף העולם".
ובכל זאת, בטח עברת ימים קשים בכדורגל.
"כשעזבתי את מכבי זו היתה תקופה מה זה קשה. כל העולם יושב לך על הכתפיים. חיכו לי צלמים בבית, אוהדים בטלפון. אי אפשר היה ללכת ברחוב ולקחת את הילדה לבית הספר. כולם עצרו ושאלו. יש גם חודשים שהכל נראה חרא ושום דבר לא הולך, אז אני נזכר במה שאחרים עוברים וזה עוזר".
אז שום דמעות במשחק? אפילו של אושר?
"פעמיים ירדו לי דמעות. הפעם האחרונה ממש עכשיו, במשחק האחרון במדי בית"ר, כשירדתי מהדשא והקהל לא הפסיק להריע. לא האמנתי. הגעתי לשם לפני שנה וחצי כשנוא נפשם. עכשיו, למרות שהם ידעו שאני לא נשאר, הם הודו לי כי הם הבינו לאן אני שייך. הפעם הראשונה שבכיתי היתה באליפות האחרונה שלי עם מכבי ת"א".
בשביל נמני האליפות ההיא היתה אחד מרגעי השיא בקריירה. באותה עונה ניר קלינגר שלח אותו לספסל ונתן לדגו הצעיר להוביל. זו היתה הצהרת כוונות ברורה של המאמן על חילופי משמרות ורמז עבה לנמני ללכת הביתה. היו אפילו משחקים שבהם הוא ישב ביציע. שיא ההשפלה. אבל העונה התקדמה, המרוץ היה צמוד וממש כמו בסרטים דגו נפצע בשלבי הסיום. בלית ברירה קראו לנמני להוביל, והוא, במו רגליו, הביא את התואר במחזור האחרון. "אלה היו דמעות של ניצחון אישי שלי", הוא מדגיש. "זה היה כנגד כל הסיכויים מבחינתי. תסריט הכי דמיוני בעולם שלא יכול לקרות בשום מקום אחר. אני בטוח שאם תעשה סרט אף אחד לא יקנה תסריט כזה".
היית יכול להרוס את מכבי ת"א. לא להתאמץ ושייחנקו.
"אתם רואים למה אני לא צריך לפחד? כי אני הכי הגון שיכול להיות וישר עם עצמי. חלק פחדו כשחזרתי לשחק נגד בית"ר ירושלים, חשבו שאני ארצה שהקבוצה תפסיד, אבל נתתי את אחד המשחקים הכי טובים שלי. היינו בפיגור 2:0, הבקעתי צמד, ניצחנו 2:3. שבוע אחרי כן הבקעתי שלישייה ובמשחק האחרון את גול הניצחון. אני יכול להיות לא טוב, אבל אני אעשה הכל לנצח".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נמני, מודה לקהל הצהוב, שכל-כך אוהב אותו. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
השיא של חייו הספורטיביים
|
|
|
|
|
|
|
לכן , כשקלינגר שלח אותו אז, באוגוסט 2003, הקהל לא קיבל את זה. המשחק הראשון שלו במדי בית"ר ירושלים נגד מכבי תל אביב הפך למפגן תמיכה מדהים בנמני. מחנות שני האוהדים, שבדרך כלל מסיימים משחק עם עצורים ופצועים, חברו להופעה מכורה מראש. בית"ר ניצחה, איך לא, נמני התחיל את המהלך שהוביל לשער הניצחון. "את המשחק הזה אני לא אשכח אף פעם", הוא מודה. "לא חשבתי על נקמה, רציתי לנצח כדי להוכיח שמישהו טעה. מאוד רציתי. לא הייתי צריך להגיד לשחקנים שום דבר. נכנסתי לחדר ההלבשה וראיתי שלא צריך לדבר. הם היו מוכנים יותר ממני. ראיתי את זה בעיניים. מאוד התרגשתי. זה היה אירוע של פעם בחיים. אם אני צריך לחלק את הקריירה שלי לשיאים, זה בטח אחד הגדולים שבהם".
חודש טוב עבר עליו עכשיו. החזרה למכבי, ההצלחה עם הנבחרת. זו ההזדמנות האחרונה של נמני בן ה-33 להגיע לגביע העולמי והוא עשוי להיות שם בתור קפטן. נמני נמצא בסגל הלאומי מגיל 18 וחצי. תמיד נחשב לשחקן של רגעים קריטיים, מצטיין כשצריכים אותו. במשחק נגד אוסטריה בוינה, תחת גשם שוטף, הוא הבקיע פנדל שוויון חשוב. בשבת שעברה, בדבלין, הוא שוב שלח כדור מהנקודה הלבנה לרשת המתאימה. ברגעים ששחקנים נוטים להיעלם הוא נמצא. המאמן, אברהם גרנט, זיהה את זה כבר כשנמני היה נער. הקריירה של שניהם המריאה ממש במקביל. לכן זה לא פלא שגם במסע המופלא שעוברת הנבחרת עכשיו נמני מקבל את כל הקרדיט.
"ולא לשכוח שרצתי שלוש פעמים כדי לבעוט את הפנדל הזה", הוא נותן תזכורת. "בפעם הראשונה קפצתי מעל הכדור, כי השופט עצר אותי לפני הבעיטה. בפעם השנייה הוא פסל ורק הפעם השלישית נחשבה. הכל התרחש מהר. קרה לי שהחמצתי פנדלים בעבר, אבל רובם לא היו משמעותיים. השתדלתי לא לצאת מריכוז למרות הלחץ מסביב. אולי לא שמתם לב, אבל היתה רוח מטורפת במגרש. כל מסירה פשוטה תפסה תאוצה מדהימה. אז אמרתי, 'נבעט טיל', והשוער באמת לא הגיב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נמני במדי בית"ר, מול מכבי ת"א ודגו. צילום: דני מרון
|
|
|
|
|
|
|
חוויות מאירלנד
|
|
|
|
|
|
|
איך הרגשת?
"אני משחק מגיל 18 בנבחרת ובחיים שלי אני לא זוכר כזו שמחה, אפילו יותר מה-2:3 המפורסם על צרפת בפריז. הרבה יותר. מי ששיחק בדבלין מבין מה גודל ההישג. שיחקנו מול אחת הנבחרות הטובות בעולם. מגרש ביתי ואחרי רבע שעה פיגור 2:0, זה היה ממש טירוף".
היה ריח של ייאוש?
"בכלל לא. היה מלחיץ. אחרי הגול השני אני ויוסי בניון התמקמנו באזור מרכז המגרש ואמרנו שגם אם מפסידים, לפחות שתהיה לזה צורה, ומי יודע, אולי אפשר לחזור למשחק. אני אומר שנבחרות הרבה יותר טובות מישראל לא היו חוזרות מכזה פיגור. אם לפני הקמפיין היית אומר לי, 'תן את החלום הכי ורוד שלך', לא הייתי בחיים חולם על מצב כזה. לא הייתי מאמין".
נראה שאתם משיגים תוצאה עם נבחרת מאוד אפורה.
"לא יודע אם אפורים זו ההגדרה הנכונה. הנבחרת הזו פחות נכנעת לתכתיבים מבחוץ. תמיד רצו שנשחק פתוח ויפה, אז היום משחקים פחות יפה, אבל מביאים תוצאות, וזה מה שחשוב. אני גם היום לא חושב כמו כולם ולא מפציץ, 'ננצח את שווייץ בספטמבר'. הם עדיין ראשונים בבית. הם יותר טובים מאיתנו ואירלנד יותר טובה מאיתנו לפחות בשתי דרגות. ניצחון יכול לקרות, אבל יהיה חצוף להגיד את זה. יש זמן, תן לשמוח, כי שמחה כזאת לא היתה. זכיתי באליפויות, גביעים, אבל זה לא היה כמו הפעם. בחדר הלבשה רצו חיבוקים ונשיקות ולמלון באו אוהדים ויהודים מהסביבה. זה לא קרה לי הרבה, אבל לא ישנתי באותו לילה מהאדרנלין והשמחה. בעצם לא ישנתי יום וחצי, המשחק הזה עדיין השתולל בתוכי".
היה לכם הרבה מזל.
"לאברהם יש קבלות כמאמן. יש איזה מחנה שלא אוהב אותו ובאופן טבעי, בגלל שאני מזוהה איתו, גם לא אוהב אותי, אבל צריך לעשות הפרדה בין ביקורת מקצועית ואישית. הנבחרת מגיעה להישגים ולא מפרגנים פה. זו בעיה מאוד מאוד קשה. מצליחים, ומדברים על המזל. התחת של אברהם יכול להיות משחק אחד, שניים, אבל שבעה משחקים? פעם היית עושה בונקר ועדיין מקבל שלישייה".
בקצב הזה עוד תגיעו למונדיאל.
"וזה החלום שנותר לי להגשים".
אתה מרגיש את הגיל?
"גיל זה בראש. המשחק עם אירלנד הוכיח לי את זה. יכולת יש, ואם אתה אוהב את המשחק והוא זורם בדם ואתה מרגיש את הדרייב, אתה פיזית יותר בריא. הצעירו את הנבחרת והשאירו אותי. זה עשה לי טוב שסומכים עלי. זה יישמע קצת מצחיק בגילי, אבל זה כבוד להיות קפטן נבחרת. אני נהנה מכל רגע וגם שמח שהאמינו בי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נמני בורח לקטן בחגיגות השוויון מול אירלנד, בדבלין. צילום: אי-פי-איי
|
|
|
|
|
|
|
למה בשליליות?
|
|
|
|
|
|
|
נמני ישחק השנה עם אייל ברקוביץ' במכבי ת"א. ההבדל בין השניים תהומי. שניהם גאוני כדורגל, אבל האחד אימפולסיבי בעל פה שוצף וקוצף, והשני פועל בשקט מאחורי הקלעים. שניהם באותו גיל, שיחקו יחד מאז נבחרת הנוער, היו בעימותים חריפים ראש בראש בליגה. עד עכשיו לא ברור איך האגו הזה ייכנס בקבוצה אחת, ועוד לא הזכרנו את ג'ובאני רוסו, בלסינג קאקו וז'וזה דוארטה, זרים שאמורים להשלים מודל ישראלי של קבוצת גלקטיקוס.
"'אם יהיה בלגן ואם לא תסתדרו', הכל לכיוון השלילי. למה לא לחשוב חיובי?", נמני מתקומם נגד הקו. "צריך להיות רגועים, סבלניים. את אייל אני מכיר מגיל 17 ולא חושב שהוא השתנה. מה שהוא היה אז הוא גם היום. הכדורגל הישראלי צריך להגיד תודה שהוא חזר לשחק. הוא מביא איתו עניין ויכולת. זה חשוב לליגה".
ואם הוא יפתח את הפה?
"לא רואה בזה משהו רע".
הוא כבר דיבר על זכייה באליפות ובגביע. אתה חושב כמוהו?
"אני זהיר כי אני יודע שאין ביטוח בכדורגל. אני לא יכול להתחייב להצלחה. חוויתי את זה על בשרי לא מעט פעמים. מכבי ת"א עושה את המקסימום שתהיה קבוצה טובה, היא הביאה את השחקנים הכי טובים בשוק, אבל מניסיון אני אומר לך שלא תוך שבוע הקבוצה תשחק מצוין. אלה דברים שלוקחים זמן. זה לא לדפוק על השולחן והכל יעבוד אוטומטית. ההתחלה תהיה קשה".
ואז יורידו אותך לספסל ויתחיל הבלגן.
"גם אני וגם אייל בני 33, וגם ג'ובאני כבר לא צעיר. לא נוכל לשחק את כל המשחקים העונה. אין לי שום בעיה. להפך, עברתי את השלב שמה יחשבו ומה יגידו. זה לא מעסיק אותי. אני מאוד מחכה לעונה".
כמה זמן תהיה שם?
"חתמתי רק לעונה אחת ובסופה נראה מה עושים. לא רוצה להיות מחויב. אני לא אשחק כדורגל עד גיל 40. אני אתלה את הנעליים הרבה לפני שזה יגיע לביזוי המקצוע. אני עובד עם הראש".
ואז תהפוך למאמן?
"לא עשיתי אפילו קורס. לא בא לי עכשיו להיות מאמן כדורגל. אני אשאר בתחום, כי יש לי הרבה מה לתרום, אבל יש אלף ואחת אפשרויות אחרות".
בעלים ?
"לא יודע. בינתיים הכיוון הוא עסקים". עסקים זו למשל מסעדת פאפאגיו בתל אביב, שם הוא מחזיק 50 אחוז מהבעלות ביחד עם שותפיו טל ושחר בריקמן. השלושה הם גם בעלי המסעדה באילת ומחזיקים בזיכיון על בית הקפה בחוף תל ברוך. "כל עוד אני משחק כדורגל התחייבתי לא להתעסק בכלום", הוא מסביר. "הם מסדרים ודואגים. אני סומך עליהם בעיניים עצומות. בשבילי עסקים זה בסיס לעתיד. מושך אותי לזהות דברים עם פוטנציאל טוב. אני מאמין באילת. לדעתי בטווח הארוך, אם השלום יתפוס תאוצה, היא תחזור להיות מה שהיתה בעבר. בגלל זה פתחנו שם עסק וייתכן שנפתח עסקים אחרים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נמני, עם חבריו לעונה הבאה, ברקו הבטיח דאבל. צילום: עדי אבישי
|
|
|
|
|
|
|
תוכניות לעתיד
|
|
|
|
|
|
|
התעשרת מכדורגל?
"אני חי די טוב. בזבזתי, אבל גם השקעתי נכון, צעדים נכונים. חשבתי על העתיד, אבל לא באובססיה ".
אז בשביל מה היה לך חשוב להיות יושב ראש ארגון השחקנים? נלחמת השנה על התפקיד ובסוף הפסדת.
"לא רציתי. זה אולי יישמע לכם מצחיק. התקשר אלי מנכ"ל הארגון, אריה אלתר, ואמר שהם רוצים שאני אהיה היו"ר. ביקשתי שייתנו לי לחשוב כמה ימים ובסוף סירבתי. ביקשו ממני לחשוב עוד קצת, ואז אמרתי שאני מסכים רק אם לא יהיו מתחרים ואני אבחר פה אחד. הודעתי שאני לא הולך להתחרות. אחרי שלושה שבועות באים ואומרים שאבי כהן מתחרה. מה אני אעשה? אמרתי שאם אני אזכה, חד משמעית לא רוצה שאף אחד יישאר במערכת. אז כולם נכנסו להיסטריה, כי יש כאלה שחיים מהארגון. נלחמו בי למרות שאני לא רואה בהם יריב, וטוב שלא נבחרתי. צריך לדעת להפסיד ולתת לאבי כהן את הצ'אנס".
מה היה יוצא לך, כסף?
"אמרתי שאני לא רוצה כסף ולא כלום. מוותר על משכורת, הוצאות סלולרי. רוצה לעזור לשחקנים. רציתי להזיז דברים שעד היום תקועים".
והשחקנים בסוף בחרו במישהו אחר.
"כמו שאמרתי, הכל מונע מקנאה. יש שחקנים שמרוב שהם קנאים הם לא יבחרו במי שיכול לעזור להם. מוכנים להרוויח פחות, רק שלהוא לא יהיה טוב".
ההערצה לנמני היא יוצאת דופן. אין ספק שמדובר בשחקן מצוין, אבל היו כבר שחקנים לא פחות גדולים ממנו שעזבו קבוצות מבלי שאיש הזיל דמעה, ככה זה בעולם הכדורגל היום. אצל נמני התופעה עוד יותר מוזרה, כיוון שהוא לא מוחצן ולא מספק כותרות. הוא די אוהב את החיים בצד, אבל מושך אש כמו דלק. לא יכול להתחמק. מועדון מפואר כמו מכבי ת"א, שחוגג מאה שנות קיום, די נשאר בצלו של בחור בן 33.
"אני לא מכריח אנשים לאהוד אותי", הוא מחייך. "כלפי חוץ אני מצטייר אפילו כביישן, זה משהו משפחתי. אבא שלי עד היום בא למשחקים ומסרב לשבת ביציע הכבוד. תן לו לראות משחק בשקט. אי אפשר לברוח מהשואו. הוא רודף אחריך כל הזמן. אם היו אומרים לי, 'תהיה שחקן גדול ותישאר בצד', הייתי לוקח את זה בשתי ידיים".
|
|
|
|
|
|
|  | | נמני עם הרציקוביץ' ומנחם, במשחק ההוקרה שאירגנה לו מכבי. צילום: עדי אבישי
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
