ראשי

כמעט נבחרו: יוון, פורטו, ארגנטינה, בוסטון והפטריוטס

לא פחות גדולות מהפיסטונס, הקבוצות שהגיעו להישגים מדהימים בשנת 2004. אלופות אירופה, אלופות ארה"ב ומדליסטית הזהב באתונה

בפברואר היתה זו ניו אינגלנד פטריוטס, שלקחה את אליפות ה-NFL באחד ממשחקי הסופרבול המרתקים בהיסטוריה. בסוף מאי עשתה פורטו את הבלתי ייאמן, כשזכתה בליגת האלופות אחרי תצוגת שיא בגמר מול מונאקו, אבל את התואר "סנסציית השנה" לקחה לה נבחרת יוון אחרי קצת יותר מחודש, כשזכתה ביורו 2004 עם ניצחון בגמר על המארחת פורטוגל.

חודש לאחר מכן הדהימה נבחרת הכדורסל של ארגנטינה עם מדליית זהב באתונה, ובאוקטובר לקחו הרד סוקס מבוסטון את האליפות הראשונה שלהם מאז 1918.

איפשהו באמצע לקחו הפיסטונס את אליפות ה-NBA וזכו בעקבות זאת בתואר קבוצת השנה של NRG מעריב. אבל מישהו באמת יכול לקבוע איזו קבוצה יותר גדולה בקטגוריה שלה?

גיא צדיק

'יאסו!' צעקו העיתונים בבוקר ה-5 ביולי, יום אחרי שצירוף המילים הבלתי אפשרי "יוון אלופת אירופה", שמי שהיה אומר אותו לפני משחק הפתיחה בפורטוגל היה נארז ונשלח למוסד סגור ללא אפשרות חנינה, הפך למציאות.

הכל התחיל עם ניצחון על המארחת במשחק הפתיחה, שזכה להתעלמות מצד רוב הפרשנים. הקונצנזוס היה שמדובר בפוקס של משחק אחד, התיקו המיוזע עם ספרד וההפסד לרוסיה רק הגבירו את החשדות: מדובר בהפועל יהוד מודרנית. עם סגל שכולו זקוק לגילוח ושמות כמו זגוראקיס, חריסטאס, ניקופולידיס וסייטרידיס, זה נראה פשוט בלתי אפשרידיס.

ואם זה לא הספיק, אז על הקווים עמד אוטו ריהאגל, מאמן שצועק בליווי תנועות ידיים כמו יווני אורגינל, מעין גירסא גרמנית של שלמה שרף, רק באדידס. גם ה-0:1 ברבע הגמר מול צרפת בליסבון יוחס לעייפות החומר בצד הצפרדעוני,

אבל כשטריאנוס דלאס, שחקן ספסל ברומא, נגח את צ'כיה החוצה ואת יוון לגמר, התברר שהיורו הזה הוא סיפור על שחקנים שיצאו לקרב עם כלים מוגבלים, אבל ניצלו כל טעות למהלך שח הרסני. כדורגל שח-מט.

לפעמים זה היה קשה לצפייה, אבל כשהעשן התפזר עם ניצחון בגמר על פורטוגל והחגיגות המדהימות ביוון ריצדו על כל מסך בעולם, חייכנו ורצינו גם.

בינתיים, המציאות נחתה ביוון. הנבחרת מתקשה במוקדמות המונדיאל וספק רב אם נראה את הצלב עם הפסים הלבנים-כחולים גם במונדיאל בגרמניה, הליגה המקומית נאכלת על-ידי שחיתויות ואלימות מתגברת, והמדינה כולה כאילו נכנסה למצב רגיעה של פוסט-אקסטזה.

האולימפיאדה הלכה, הכלכלה חונקת, היורו קפץ ואפילו הישראלים כבר לא באים להחריב בתי מלון. אבל לפחות עד יולי 2008, הלאס היא אלופת אירופה. בכדורגל.

גיא צדיק

לא הרבה פעמים מצליחה קבוצה להגיע משום מקום ולקחת את כל הקופה, בטח לא כשמדובר בליגת האלופות, החצר האחורית של תאגידי הענק שעומדים מאחורי הקבוצות הגדולות. זה לא שפורטו ענייה, אבל בסולם המעמדות של הכדורגל האירופי היא לא יותר מבורגנות.

פורטו 2004 היתה קבוצה של מאמן צעיר ואמביציוזי, ז'וז'ה מוריניו, שהיה כמעט אלמוני מחוץ לפורטוגל. היא גם היתה קבוצה של שוער מזדקן, ויטור באהיה, שנזרק מהנבחרת, ושל בני מקארת'י, ששקל פרישה אחרי עונה טראומטית בסלטה ויגו, ושל דקו, ברזילאי שהתאזרח בפורטוגל ולפני היורו הביתי היה צריך להוכיח את עצמו לפיגו, האלוהים של פורטוגל.

הזכייה של פורטו, שבאה שנה אחרי שהקבוצה חגגה עם גביע אופ"א, היתה חשובה בעיקר למיליוני אוהדים ברחבי אירופה שקיבלו אישור מלמעלה: לפעמים חלומות באמת מתגשמים. בשמינית היא העיפה את יונייטד, ברבע שלחה הביתה את ליון, בחצי עצרה את דפורטיבו ובגמר חגגה עם 0:3 גדול על מונאקו.

מאז אותו קמפיין, הפיג'מות הכחולות-לבנות התפרקו. מוריניו בלונדון ועימו גם קרבאליו, דקו בברצלונה, והקבוצה חזרה למקומה הטבעי בבטן הרכה של אירופה. אבל כיאה לסוף השנה האזרחית הגדולה בתולדותיה, בדצמבר שוב זרחו הכוכבים עבור פורטו, שהצליחה לעלות לשמינית גמר הצ'מפיונס עם שער ניצחון בדקות האחרונות מול, איך לא, צ'לסי של מוריניו, ושבוע לאחר מכן סיפחה לארון גם את הגביע הביניבשתי, עם ניצחון בפנדלים על אונסה הקולומביאנית.

יעברו כנראה עוד הרבה שנים עד שבפיאצות של פורטו יחגגו את מסיבת הפיג'מות הבאה, אבל על הסיפור של 2004 יגדל דור שלם של פורטוגלים, גם אם הם בכלל ברזילאים.

מיקי שגיא

יום שבת, ה-28 באוגוסט 2004, היום הלפני אחרון של אולימפיאדת אתונה, נכנס באותיות זהב לספרי ההיסטוריה של ארגנטינה. זה התחיל מוקדם בבוקר, כשמדינה שלמה קמה לחגוג עם נבחרת הכדורגל זהב אולימפי ראשון אי פעם בענף הפופולרי ביותר, ונמשך עם חגיגות לא פחות מרגשות בערב, אחרי שגם נבחרת הכדורסל השלימה דאבל היסטורי בענפי הכדור הכי יוקרתיים.

ארגנטינה, שהפכה בעשור האחרון למעצמת כדורסל ורק טעות שיפוט מכרעת מנעה ממנה להפוך לאלופת עולם בגמר באינדיאנפוליס 2002, קיבלה את הפרס הראוי לה כעבור שנתיים באתונה. אחרי שהפכה לנבחרת הראשונה אי-פעם שניצחה את הדרים-טים של ארה"ב באותה אליפות עולם, הקבוצה של רובן מניאנו חזרה על הסנסציה (עדיין צריך לקרוא לזה ככה?) גם ביוון, והפעם איטליה לא מנעה בגמר מהצדק לצאת לאור, כפי שקרה עם סרביה ב-2002.

חבורת כדורסלנים חד-פעמית בתולדות המדינה גרמה לארגנטינאים להיות גאים סוף סוף לא רק בכדורגל. לראשונה בהיסטוריה, אנשים התגודדו בבארים בבואנוס איירס ולא ציפו לגולים, אלא רצו לראות שחקנים זורקים לסל. שחקנים? סופרמנים.

מאנו ג'ינובילי, שאמר לפני הטורניר כי הוא מוכן לוותר אפילו על חוזה 52 המיליון דולר שלו בסן אנטוניו לטובת זהב אולימפי, לואיס סקולה, פבריסיו אוברטו, אנדרס נוצ'יוני ושמונה גיבורים נוספים סחטו דמעות מכל ארגנטינה בסיום אותו יום היסטורי.

לא סתם הכינוי 'מאנודונה' הודבק לג'ינובילי, המנהיג של החבורה והמראדונה של הכדורסל הארגנטינאי, שנכנס להיכל התהילה של ספורט התכלת-לבן יחד עם דייגו, חואן מנואל פנחיו (אלוף הפורמולה 1) וגיז'רמו וילאס (טניס).

נועם שיזף

סיפור הקאמבק של הרד סוקס כבר נטחן לעייפה, ואפילו אם אין לכם מושג איפה זה בייסבול ומי זה הום ראן סביר להניח שכבר שמעתם אותו. לכן נחזור רק על ראשי הפרקים: יריבות מיתולוגית בין הניו יורק יאנקיז לבוסטון רד סוקס, שנחקקה בסלע בתחילת המאה הקודמת כשבוסטון העבירה לניו יורק את בייב רות'.

ב-86 השנים האחרונות לא ראו בבוסטון אליפות, והשנה, אולי עם הסגל הטוב בליגה, הרד סוקס הגיעו לסדרת הטוב משבע בגמר האמריקן ליג מול היאנקיז. אחרי שלושה משחקים, היאנקיז ביתרון 0:3. אף קבוצת בייסבול לא חזרה מפיגור שכזה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

אם יש סיבה לחזור לאותה סדרה, היא המשחקים הרביעי והחמישי. היאנקיז כבר היו עם רגל וחצי בסדרת הגמר, ה'וורלד סירייס', ורק החותמת הרשמית היתה חסרה. אפילו ה'קרייזי גאנג' של בוסטון לא חשבה על מהפך, אלא רק נלחמה בשביל הגאווה הפצועה. בשביל הספורט. בשביל אותם מושגים רומנטיים שכבר כמעט לא קיימים בענפים מקצוענים.

המשחק הרביעי התארך כמו שרק בייסבול יכול להתארך, עד שבסיומן של קצת יותר מחמש שעות חבט דייויד אורטיז הום ראן וסיפק לבוסטון ניצחון של כבוד, כזה שלא אמר עדיין כלום. למחרת, עוד הארכה, הפעם כמעט שש שעות של משחק, עוד חבטה מנצחת של אורטיז, ופתאום הכל נראה אחרת. שני נצחונות חוץ נוספים בניו יורק הפכו את מה שאמור היה להיות ההשפלה השנתית של בוסטון לחגיגה הגדולה בתולדות המועדון.

ה'וורלד סירייס' נגמרה בסוויפ והיתה הדובדבן שבקצפת. 0:4 חלק על סנט לואיס קרדינלס, והאליפות חזרה לבוסטון אחרי 31,458 ימים בדיוק.

נועם שיזף

נתחיל בשורה התחתונה: בשנת 2004 הפסידו הניו אינגלנד פטריוטס שני משחקים. מהעונה הקודמת לנוכחית הם קבעו שיא חדש: 21 משחקים רצופים ללא הפסד, ובפוטבול זה המון. יותר מעונה שלמה, כולל פלייאוף, כשאחד המשחקים שהם ניצחו, על הדרך, היה הסופרבול האחרון.

ה'פאטס' הם הדבר הכי קרוב שיש היום ב-NFL לקבוצת פוטבול מושלמת. יש להם הגנה מצוינת, קווטרבק צעיר עם עורקים מקרח ושתי זכיות בסופרבול ברזומה, ואפילו ה'ספיישל טים' שלהם, שפעם היתה קצת צולעת, נותנת תפוקה רצינית. 

מה שמעניין הוא שניו אינגלנד סבלה העונה מלא מעט פציעות, במיוחד בהגנה, ועדיין נראתה בלתי ניתנת לעצירה (כמעט. תשאלו את פיטסבורג איך עושים את זה). אולי ההסבר הוא שלמרות השמות המרשימים בסגל, באף אחת מהעמדות המרכזיות בפוטבול אין לפטריוטס כוכב-על, מין ג'ורדן, שאק או קובי שהוא ברמה אחת מעל הליגה. רק המון שחקנים טובים מאוד, חלקם אפילו מצוינים, שיודעים להתאים את עצמם לאינסוף הוואריאציות והצירופים של הספורט הקבוצתי הכי מורכב בעולם.

יותר מכל אוסף שחקנים אחר ברשימה שלפניכם, הפטריוטס ראויים לתואר "קבוצת השנה", במובן המילולי ביותר של הביטוי.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...