 |
מה בעצם משותף ליוון ולפורטוגל, שהגיעו לגמר היורו? או, אם נרחיב, מה משותף ליוון ולפורטוגל, לפורטו ולמונאקו, ואפילו לברזיל, אלופת העולם? ומצד שני, מה משותף לאנגליה ולצרפת, לצ'כיה ולריאל מדריד, לספרד ולארסנל? במבט ראשון, מעט מאוד: הראשונות הצליחו בטורנירי גביע, השניות לא. במבט שני, מה שמשותף באמת לקבוצות הראשונות היה גמישות מחשבתית. ומה שמשותף לשניות היה דוגמטיות שיטתית. התופעה
הבולטת ביותר ביורו הנוכחי, ואולי התופעה הבולטת ביותר בכדורגל העולמי כרגע, היא עליית קרנה של הגמישות. נבחרת יוון, למשל, החליפה מערך כמעט בכל אחד מהמשחקים. לפני ארבע וחמש שנים מעבר דרמטי כזה בין מערכים תוך כדי טורניר היה מלווה בקריאות בוז מהיציע: המאמן לא יודע מה הוא רוצה, אין לו דרך, אין לו שיטה, אין לו מושג. היום, מעבר כזה בין שיטות, עניין שגם ברזיל עשתה במונדיאל, הופך להיות הנורמה.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הנבחרות הכושלות ביורו לא שינו מערכים
|
 |
|
 |
 |
 |
|
פורטו שיחקה בליגת האלופות בארבעה מערכים שונים, ובשתי שיטות התגוננות שונות. מונאקו שינתה את מבנה הקישור וצורת הנעת הכדור שלה לפי היריבות, ופורטוגל שינתה בין משחק הפתיחה למשחק הגמר הערב יותר מחצי הרכב. מצד שני, הנבחרות הכושלות: אנגליה ביצעה שינוי אחד בהרכב בין משחק הפתיחה למשחק ההדחה (ג'ון טרי שהחלים במקום לדלי קינג), ספרד שיחקה באותו מערך של שני קיצונים ושני קשרים באמצע גם כשהיה ברור שהיא לא מגיעה למצבים, ארסנל לא שינתה ולא גיוונה במשחקי ההדחה נגד צ'לסי, צרפת לא ביצעה ולו שינוי אחד בהרכב הבנאלי שלה, צ'כיה התגאתה בזה שהיא לא משנה כלום, וריאל מדריד המשיכה לדפוק את הראש בקיר גם, כמו שאמר איקר קאסיאס, כש"היה ברור שאנחנו משחקים נורא". מסתבר שהמפתח להצלחה בטורנירי גביע (להבדיל מליגה: ולנסיה, ארסנל ומילאן היו בין הקבוצות העקביות ביותר ביבשת השנה) הוא היכולת לגוון ולהפתיע. היכולת להגיע למשחק אחד, ספציפי, עם הפתרונות המתאימים ביותר. מאתמול, אחד משני האנשים שהעלו את הגמישות המחשבתית לרמת אמנות הוא גם אלוף אירופה. איזו מכת מחץ מקסימה לקונספציה, איזה שיעור חשוב למי שעדיין, אחרי כל השנים האלה, מרשים לעצמם להשתעבד לקונספציות.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |  | אריקסון לא שינה מערך, אנגליה חזרה הביתה. צילום: AP | |
|