מוקדש לכל התומכים בסובלים מדיכאון
אני יודעת שקשה מאוד לחיות עם אדם קרוב החולה בדיכאון. ובגלל זה אני יודעת שהתמזל מזלי לזכות בבעל אוהב שכזה
נתינה שנובעת מאהבה צילום המחשה: sxc
"במורד הגרון מתחלקת מועקה / 'לא מספיק טוב' היא צועקת, 'אני לא מספיק טובה'...
העכבר מרחוב אילת 6, זה עם הרגש / אומר שהוא אוהב אותה / בכל זאת היא צועקת 'אני לא מספיק טובה'.
וזה כואב, זה מפריע לתנועה
וזה כואב, זה מפריע לתנועה"
(מתוך "מועקה", אייל שכטר, להקת אבטיפוס)
נכון, אני חיה את הסבל של עצמי ו"רק על עצמי לספר ידעתי". ובכל זאת, אני יודעת שגם לך זה לא קל, אפילו קשה מאוד, לחיות עם אדם קרוב החולה בדיכאון. לפעמים אני רוצה לשאול אותך: למה אתה נשאר? אני עצמי רוצה להזהיר אותך: לא כדאי לך.
לפעמים לי עצמי קשה להבין את ההתמדה והסבלנות שלך, ואת עצם הנוכחות, מבלי לחשוש מהידבקות במחלה (כן, הדיכאון עלול להיות מדבק, הוא עלול לגרור אחריו למטה גם את האדם הקרוב), ובלי שום כוונה ללכת, לברוח מהכאב והמועקה, להתרחק מאיזור הסכנה.
יותר מהעזרה הפיזית הנדרשת או מההכרח לוותר לעתים על נסיעות, פעילויות, או תוכניות אחרות בגלל אפיזודה של דיכאון, נדרשת כאן עמידות נפשית. כי זה כואב, זה "מפריע לתנועה". כואב לראות את זה, לראות אותי, במצב של דיכאון עמוק.
להיות עד לבכי ולייאוש שלי, להקשיב לחזרות האינסופיות של גינוי עצמי אובססיבי, לשמוע ולספוג את המחשבות הקשות המתבטאות במלים קשות. קשה לעמוד חסר אונים מבלי יכולת לעזור, ורק להמתין בסבלנות לכך שהטיפול והזמן יעשו את שלהם.
להיות תמיד אופטימי, להאמין שזה יעבור, גם כשאני בטוחה שלעולם לא. לתפקד לעתים לא כמו בן זוג, אלא כמו הורה המטפל בילד תלותי וחסר אונים. להיות החזק, היציב, העמיד, זה שלעולם אינו מאבד שליטה או נקלע למשבר, ולעולם אינו מדוכדך או קצת "בדיכאון", כי אני לקחתי לעצמי את המונופול המוחלט על התחום.
לקבל למרות הכל
אני יודעת: זה מורכב, וקשה כל כך לעשות את זה נכון, לתמוך בדיוק בצורה הנכונה. קשה לפענח שתיקות ולנחש רצונות ומחשבות בלתי מבוטאות. לקבל, מבלי לכעוס, את הניתוק וההסתגרות, את הבדידות שלי בתוך הדיכאון, ואת העובדה שכל האהבה שבעולם לא תוכל לחדור דרך החומות שהדיכאון מציב סביבי.
לקבל גם את הכעס שלי: "אתה לא יודע כלום, אתה לא מבין שום דבר, אתה לא יכול להבין, כי אף פעם לא חווית את זה". להשתתף בכאב אבל לשמור על ראייה אובייקטיבית ככל שניתן, ממרחק מסוים. להיות אמפאתי אבל לא לרחם. לא לפחד, לא להיבהל. לדאוג אבל לא להיות היסטרי. לייעץ או לנסות לעתים לשכנע, אבל לא להפעיל לחץ או כוח.
נכון, אתה לא קדוש. לפעמים אתה מתעצבן, כועס, מתעייף, נמאס לך לשמוע, נמאס לך תמיד להבין: חרדות, היסטריות, אובססיות, כל פעם סיפור אחר ותמיד זה אותו הסיפור. וכמו לכל אדם, לפעמים
גם לך יש תקופות לא קלות. אבל בכל מקרה, אתה מקבל את המחלה שלי כחלק מהחיים, ואתה תמיד נשאר שם. כמו מגדלור בחשיכה או מצוף בסערה, כמו מעיין במדבר או מחסה רחוק בסערת שלגים.
ואתה מספק לי את הידיעה שיש מישהו שמקבל אותי, למרות הכל, גם כשהוא יודע. מישהו שמספק פטור מהעמדת הפנים, ממסכת הנורמליות. מישהו שרואה אותי מעבר למסך הדיכאון שלי, גם כשאני עצמי לא מסוגלת לכך. מישהו שמחכה לי, ונותן את הסיבה להמשיך למרות כל הסבל.
אני יודעת היטב שהתמזל מזלי, שכל זה לא מובן מאליו, ולא כל חולה דיכאון זוכה לכך. ואני רוצה להגיד לך תודה על כל זה, על כל השנים הארוכות הללו. אלא שאני יודעת היטב שזה לא משהו שאפשר להודות עליו. כי זה לא משהו שיכול להיעשות תוך ציפייה לתמורה, או, לחילופין, כמעשה טוב, מתוך רחמים או תחושת מחויבות, אלא זה משהו שיכול לנבוע אך ורק מתוך אהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם