הפסיכיאטר שלי , בתחנה לבריאות הנפש בכלל לא היה מסתכל לי בפנים כשהוא היה מדבר אלי..
הוא כל הזמן היה עם הפרצוף תקוע במחשב, ובקושי הקשיב לי...
לפעמים אני לא מבין איך אנשים כאלה מתעסקים עם בני אדם ועוד בריפוי נפשי

הגעתי גם אני, אחרי בליעת כדורים למחלקה, וגם אותי פגשה שם פסיכיאטרית צעירה עם מבטא רוסי כבד, והתיחסה אלי בקלות ראש ובשטחיות ובזילזול נוראי.

אני כלכך מזדהה איתך. התחושה של ההשפלה וחוסר האונים שמלווה את מי שמגיע להיות ''מטופל'' בבתי החולים האלה .

וזה עוד רק ההתחלה. אחרי זה יש את האשפוז, העליבות במחלקה, האוכל המגעיל, ההזנחה, חוסר האכפתיות, הרופאים שמתעלמים ממך והאחים שסוגרים לך את החלון של תחנת האחיות בפרצוף.
והתרופות שנותנים לך באקט משפיל כשאתה עומד בתור עם פיג'מה, והאיומים בקשירות..

הכל יש שם חוץ מרפואה..
וזה עוד ב''נס ציונה'', בית חולים שנחשב יחסית טוב. לא רוצה לחשוב מה המצב באברבנל...

אינני באה לסנגר על איש.רציתי רק לנסות ליצב את התמונה שתיארת כאן.
אדם שסובל מדכאון, מטבע הדברים מכונס בתוך עולמו וחווה כאב כבד מנשוא.מרבית האנשים ,וזה כולל בעלי מקצוע,קרי,רופאים/פסיכיאטרים וכו נמנעים מלהתקרב לכאב, אם מתוך חוסר ענין ואם מתוך הגנה עצמית.
השאלות שאת מתמודדת איתן, התובנות שלך הן המבדילות אדם סובל מאדם שאינו סובל.
אני יודעת שבמצב סבל קשה ואפילו בלתי אפשרי לראות את הדמות ממולך,שלא מתוך תפיסת עולמך הפנימי. אבל,במידת האפשר החדירי לעצמך את הידיעה שרוב האנשים פועלים ביומיום שלהם עם הרצון להדחיק תחושות קשות ושאלות שעלולות להביאם אל סף התהום. הם נזהרים מנקודות כאלה כמו מאש, וזה כמעט רפלקס מותנה אצלם.
מקווה שהעברתי מסר שעשוי לסייע לך לפחות ברמת הציפיות שלך.
שוב, אינני מצדיקה התנהגות מנוכרת ומתנשאת של אנשי צוות מקצועי. ישנם כאלה שיודעים לפחות איך להתנסח או להביע בשפת הגוף שלהם אמפתיה, לצערי הם מעטים מדי.
מאחלת לך שיהיו בך כוחות להתמודד!

צריכה להחליט האם את רוצה שהיא תעזור לך או שלא . מה הרעיון להגיע לבית חולים לפגוש רופאה, לזעוק לעזרה אבל לא לעזור לה להבין ולעזור לה ???

אולי דחקת אותו עמוק כ''כ שכבר שכחת על קיומו. את מתפקדת על טייס אוטומטי במציאות קרה, דכאונית ומנותקת מהכל. כשאני עברתי את זה, בעקבות אונס, חשבתי שזה לעולם לא יגמר. האמת? לא היה שום דבר שמישהו יכול היה לומר לי שבאמת יעזור לי או יקל על הכאב. ראיתי שאני בצרות כששום טיפול פסיכולוגי לא עזר ובכוחות האחרונים התחלתי לכתוב. הסברתי שדכאון זה כמו להיות תקוע בגוש קרח ענק. אני רואה הכל. שומעת הכל, רק שום דבר לא נוגע לי. אני מנותקת ומתה בחיי. קפואה.
ככל ש'תרגמתי את הכאב' למילים ומבלי שהבחנתי
הקרח החל להתמוסס. לא ביום ולא בחודש,תהליך מתמשך. אט, אט, נתתי לעצמי רשות להריח פרח, ללטף את הכלב, במילים אחרות: להרגיש... יום אחד כשנהגתי לשום מקום (כי הכל חסר משמעות, חיה מתוך נימוס כדי לא להכביד על המשפחה) הרגשתי שמשהו שונה. נסיתי להבין מה ועשיתי בדיקה מהירה: הראש? בסדר, הגרון? בסדר, החזה? בסדר.גם הבטן...רגע, רגע!!! ה כ ל ב ס ד ר ? מה פירוש?? ואז בין רגע התחוור לי, הראש-הלב-הבטן ה כ ל מתפקד בלי לחץ. אני יכולה לנשום! פוף. יצאתי לחופשי.
מובן שדאגתי, מה יקרה אם אשקע שוב? נורא פחדתי אם אשקע שוב? נורא פחדתי. אז התחלתי לתקשר 'ולעשות שולם' עם החלק הכואב, הדיכאון שלי. כתבתי מכתב פרידה. הסברתי שחייב לעזוב אותי שכמעט עלה לי בחיי. לפני ששילחתי אותו בקשתי שיעצור לרגע וחיבקתי אותו והודתי לו - על מה? לא אדע. רק ידעתי שהיה חלק ממני וחייבים להגיע להסדר. מאז אני נזהרת לא להיתקע עמוק מידי, כי זה ממכר. ונורא קשה לצאת מהמעמקים האלה

מבינה אותך תמר... רק שאלי אף אחד לא מתייחס

דייוויד רוזנהן, פסיכולוג ועיתונאי, ביקש לערוך ניסוי: הוא נידב שמונה מחבריו – שלושה פסיכולוגים, סטודנט לתואר שני, רופא ילדים, פסיכיאטר, צייר ועקרת בית – להתחזות לחולי נפש כדי לבחון את יכולתה של הפסיכיאטריה לאבחן את מצבם.

רוזנהן וחבריו, כולם אנשים שפויים, פנו לתשעה בתי-חולים לחולי נפש והתלוננו שהם שומעים קולות. כשנשאלו מה הקול שהם שומעים, ענו: ''בום''. די היה בכך כדי שיאושפזו ויעברו סדרה של בדיקות ושל אבחנות. כולם הוגדרו כלוקים בנפשם, כשקשת האבחנות הרפואיות נעה מסכיזופרניה ועד מאניה-דיפרסיה.

בהתאם להנחיות שסוכמו מראש, הודיעו המתחזים מיד לאחר אשפוזם ששוב אינם שומעים את הקולות, אבל הרופאים שטיפלו בהם לא התרשמו: הם נתנו להם כדורים (שאותם השכילו המתחזים לא לבלוע), ערכו להם בדיקות, קיימו איתם שיחות טיפוליות והתייחסו אליהם כאל חולים לכל דבר. דווקא בין החולים האמיתיים שבמחיצתם שהו המתחזים היו כאלה שהבחינו בתרמית ואמרו לאחדים מהם: אתה לא חולה, אתה עיתונאי או חוקר.

הצוות הרפואי המשיך בשלו. המתחזים שהו בבתי-החולים בין שבעה ל-52 יום (כל מתחזה לפי החלטת המוסד שבו אושפז), והשתחררו כשהאבחנה הרפואית ק

אולי השאלות היו נכונות אבל הרופאה שדרה זלזול דוחה ברגשות של החולה הסובלת.
קצת השתתפות רגשית לא תזיק.

בתור סטודנט לרפואה לאחר סבב בפסיכיאטריה - הרופאה שאלה בדיוק את כל השאלות הנכונות על מנת לאבחן את מצבה של המטופלת ועל מנת לשלול סיבות נוספות אשר עלולות לשנות את הטיפול הרפואי.
הרופאה הבינה את מצבה בדיוק, אבל ברגע שמישהו נמצא בהתקף דיכאון זה לא משנה מה תגיד הרופאה במצב זה, התגובה תהיה זהה.
אין פתרון קסם לדיכאון, והמצב לא ישתפר לאחר שיחה קצרה במיון. רק לאחר 3-4 שבועות של טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפי את כנראה תצאי מהתקף הדיכאון.
אני מאחל לך בריאות שלמה ובהצלחה בחיים.

אנשים רדודים לא סובלים מדיכאון

כולנו, מצויים לבחור בחיים כמו שכתוב
בתורתנו הקדושה ''ובחרתה בחיים ''.
חיים ח & ם [חם] ואו [מח] חלילה.
יי [שם השם יי] בין ח לאות ם.
השם בתוך פנימיותינו אז אנו חיים טוב כפי
שהשם ציווה לנו תמיד''שיוויתי ה' לנגדי תמיד''.
ה' יברך אותך ברפואה שלמה וכל ישראל. אמן

''ויתור בלתי הפיך על ההשתייכות לעולם ההוא, התקין והנורמלי שבחוץ, תוך תחושת השפלה אולטימטיבית של חשיפה לעין כל, כמו להיות עירומה כשמסביב כולם לבושים - עכשיו כולם רואים, כולם יודעים''... תמר העולם בחוץ לא שפוי כמו שאת חושבת.. יש גם הרבה כאב ודיכאון גם בחוץ.
הרבה יותר אנשים סובלים מדיכאון ממה שאת חושבת.
המילים שאת כותבת כל כך נגעו בי, הצלחת לגרום לי להרגיש את הכאב שלך דרך המילים.
בתור אחת שסובלת גם מדיכאון, כבר כמה שנים טובות.. רק לאחרונה התחלתי לקחת כדורים, וגם אני חשה את אותה בושה כמו שאת מתארת, גם אותי שאלו את אותן השאלות בידיוק! וצר לי שעדיין קיימים כל כך הרבה סטיגמות על הנושא הזה למרות שהוא כל כך נפוץ!

אני מאחלת לך רק בריאות! אושר! שתמצאי את פינת הנחמה שלך! שתמצאי את המקום שיגרום לך לשמוע שקט,
אני מאחלת מעומק לבי שנה טובה יותר מקודמה.

הגהנום הבלתי נסבל הזה שאת מתארת הוא איום ונורא, אי אפשר לשאת אותו אפילו לאלפית שנייה. אבל עדיף לסבול אותו בבית לטעמי, ולא במחלקה פסיכאטרית, עד שהכדור מתחיל לעבוד. תרגישי טוב יקירה.

פינוק שנובע מאגואיזם צרוף, תוצאת הזנחה של הורים מבולבלים, ושיטת פסיכית שנועדה ליצור מצב של תלות במתחזים. אם תתחילי לארגן לעצמך את החיים ולתרום לחברה במקום להתבכיין, תרגישי טוב יותר.

אולי חסר לך משמעות בחיים ? והרי לכל אחד יש משהו שחשוב לו והוא משקיע בו וגם לעיתים שמח בו (משפחה/ילדים/קריירה/וכו'). אבל אולי את צריכה משהו מעבר ? אולי הגיע הזמן למסע חיפוש עצמי במקום ללכת לרופאים שהם בעצם טכנאים ודי שטחיים ?

הרופאה עשתה את מלאכתה, ובצורה ראויה לפי המתואר, את הכאב והשמיעה יש להשאיר לפסיכולוג, אין זה מתפקיד הרופא במחלקת המיון, תפקידו הוא לאבחן איבחון ראשוני, ולהפנות ואח''כ בא הטיפול, הכאב, הנורא, הוא בהחלט חלק מתסמיני המחלה, ונפתר גם כן בתרופות, עד כמה שהטיפול מצליח. רפואה שלימה ושנה טובה.