סקס והסי.טי - שש שנות לימוד ובסוף: שמה מדבקות על מבחנות
ברגע שהגעתי למחלקה הכירורגית, שבה ועלתה תחושת הדיכאון. שמה אנחנו, הסטאז'רים, נדרשים לעשות הכל, כולל הדבקת מדבקות על מבחנות. לבסוף כבר הסתובבתי עם דמעות בעיניים, אבל הבנתי שאם לא אנחנו – אין מי שיעשה את העבודה השחורה
חשבתי שאולי מדובר בכמות החולים המבוגרים איתם קשה מאוד לתקשר - מי שמבלה יום וחצי במחלקה פנימית יודע על מה אני מדברת. אחר כך הבנתי שזו לא הסיבה, ושדווקא החולים האלו הם שזקוקים לך הכי הרבה כי אין אף אחד שיצעק עבורם.
ובכל זאת, תחושת הדיכאון נשארה באוויר. אני חושבת שעברו עוד יומיים עד שפתרתי את העניין. הרגשתי כאילו היום שלי עובר כשחצי ממנו מתבזבז על טפסים ומחשבים, והחצי השני על פענוח כתב חרטומים מגיליונות מיון. לא ראיתי מספיק חולים ובטח שלא חשתי כמו רופאה לעתיד, אלא יותר כמו תיכוניסטית שעבדה במשרדים בחופשת הקיץ כדי להרוויח עוד כמה גרושים.
אחרי שבועיים התרגלתי למצב והכל הפך בסדר. הצלחתי להעביר את היום בשלווה ולשוב הביתה מבלי להוציא את העצבים על כולם, אבל כשהגעתי למחלקה הכירורגית - שוב אותה תחושה כאילו נפלתי לתוך בור שחור.
הבנתי שפה במחלקה הסטאז'רים עושים בפירוש הכל ושמה שלמדתי בחודש הראשון שלי לא מספיק טוב בשביל לשרוד. למזלי הרב, אחת החברות שלי היתה שם כדי להסביר לי את שנדרשתי לדעת, אחרת המצב היה עלול להיות לא טוב בלשון המעטה. כידוע לרובנו, לכירורגים אין הרבה סבלנות, למרות ההומור והחביבות.
ארחיב קצת על סדר היום של סטאז'ר ממוצע במחלקה כירורגית: לקיחת דמים, הכנסת עירויים, מילוי הפקסים ושליחתם, שיחות טלפון לוודא שהפקסים אכן הגיעו (אחרת הבדיקה שהחולה חייב לעבור עוד היום לא תתבצע), ליווי של חולה מונשם ל-CT ולסיכום היום, איך יכולתי לשכוח, מלאכת הכנת המבחנות.
שש שנות לימוד וחצי ולבסוף אני מדביקה מדבקות על מבחנות? במהלך אותו שבוע לא רק שהייתי בדיכאון, אלא כבר נהיו לי ממש דמעות בעיניים. איפה בא לידי ביטוי כל מה שלמדתי? איפה הרפואה? מתי מדברים עם חולים?
בסיכומו של עניין, התרגלתי גם לעבודה השחורה תוך זמן קצר. לא כי נהניתי ממנה, אלא פשוט כי הבנתי שאם לא אעשה אותה, אז המתמחים, שממילא היו על סף קריסה טוטלית, היו קופצים מהקומה החמישית. ובינינו, מי יכול להאשים אותם? פשוט אין אדם אחר שיעשה את העבודה. אז לטובת החולים, השתדלנו לעזור בכל מה שצריך
אלו שגדלו על אותה עבודה שחורה במערכת הציבורית ודאי יגחכו ויגידו כמה שאני מפונקת. איך אני מעזה להתלונן ועוד על מה? זוטות. זוטות שהן המהות. הרי אף אחד לא יכול להתווכח עם העובדה שזמן הרופא היום בישראל הוא לא מספיק בעל ערך. אם היו מקדישים מחשבה מערכתית, ולו הקלה ביותר, שבמסגרתה טובת החולה עומדת בראש, ולא ההשלכות הכלכליות, הייתה יכולה להיות כאן רפואת על. אותה רפואה שמלמדים אותנו ושלנו השאיפות והיכולות לבצע.
כורח המציאות היום הוא לנצל את אלו שבתחתית שרשרת המזון. תבינו, אני לא מדברת חלילה על הסטאז'רים, שמקומם הוא בלמידת המערכת ובביצוע מטלות שונות. אני מדברת על אותם מתמחים, שמחזיקים את הרפואה הציבורית על גבם, כתפיהם, רגליהם וליבם. אם זה לא היה כורח המציאות לנצל אותם, הרפואה בישראל הייתה מצדיקה את עצמה כאחת מנושאות הדגל של הרפואה העולמית.
הרי במדינות אחרות שנחשבות בליגה של ישראל, לא נוצר מצב שרופא מתעסק שעתיים ביום עם טפסים ומבחנות. רופא לא רודף אחרי בדיקות דם והכנסת עירויים לחולים. בעצם אולי כן, רק לאלו הקשים והמסובכים.
על לוקחי דמים שמעתם? יש מספר מצומצם של מנהלי מחלקות בארץ, שהבינו בחוכמתם הרבה ששווה להשקיע בכך כוח אדם נוסף על חשבון זמן רופא יקר מנשוא. מתאמי בדיקות? קיימות מחלקות בודדות בארץ שבהן המתמחה לא נדרש לבלות חצי יום בניסיון להשיג את המעבדה או את מכון הדימות בחיפוש אחר תוצאות של בדיקות החולה.
זמן רופא בעתיד הלא רחוק יהיה יקר מנשוא. אתם תרגישו על בשרם ודרך יקיריכם, כשחצי מבוגרי בתי הספר לרפואה ינטשו למקצועות אחרים, או למדינות מעבר לים בהן אפשר לעסוק ברפואה נטו, ואבוי, אולי אפילו לקבל שכר כפי שנהוג בחוק, גם עבור שעות נוספות. האם יבוא אותו שינוי מיוחל? יותר כוח אדם פארא-רפואי, יותר צוות סיעודי, עוד תקנים לרופאים? האם זה בלתי אפשרי?
וכמו בכל סרט בנות טוב, מאחר שחייבים לסיים בנימה אופטימית שהקהל לא ייצא בתחושת חוסר סיפוק, אציין כי התסכול ההתחלתי שלי מהמערכת הלך והתעצם לו עם הזמן, אבל אהבת המקצוע והאנשים המדהימים בהם נתקלתי ביומיום מפצים באופן חלקי על הבעייתיות. לכן, למרות שלוקח זמן להתרגל לכל דבר, השורד האמיתי לומד לא רק לשרוד, אלא גם ליהנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם