סקס והסי.טי: מיומנה של סטאז'רית לרפואה בישראל
קמה בשש בבוקר, לא מוותרת על הפוך חלש-חלש לפני ההגעה למחלקה וחשוב לי להעביר איך זה להיות היום רופא צעיר בישראל. בגלל זה אני אכתוב לכם: על הזמן שאף פעם אין מספיק ממנו, על מיטות האשפוז שלא בנמצא, הלילות בבית החולים והדברים הנוספים שלמדתי ביום הראשון שלי לסטאז'
הייתי רוצה להתחיל במשהו שאולי יפתח לכמה מכם את העיניים כך שתבינו איך זה להיות היום רופא צעיר במדינתנו הקטנה. זה חשוב לי מספיק כדי שאעלה את מחשבותיי על הכתב, ובתור אדם ביקורתי במיוחד, לעתים מעבר לסף הסבלנות של אדם ממוצע, אני חושבת שקיימים לא מעט דברים הראויים לציון, שינוי ושיפור - וגם לסתם כמה סיפורים.
גם אם הדבר לא מאוד מרתק, אפתח בתיאור קצר של היום הראשון שלי בסטאז'. אמנם עברו כבר יותר משישה חודשים ומאז ביליתי בממוצע בין לילה אחד לשלושה במהלך השבוע בבית החולים, ובכל זאת נחמד להיזכר.
התחלתי את החודש הראשון באחת מהמחלקות הפנימיות. מדובר במחלקת אשפוז ובה כ-36 מיטות באופן רשמי, כלומר כ-56 מיטות בפועל (במקרה הטוב) בחודשים מסוימים במהלך השנה. זאת אם לוקחים בחשבון את שאר חולי הפרוזדור, הכוך, חדר האוכל ובעצם כל חור במחלקה שניתן לדחוס בו מיטה מבחינה לוגיסטית.
אני בטוחה שאם הפרוזדור המוביל לחדרי הרופאים ומנהל המחלקה היה רחב מספיק, היינו מגיעים גם ל-70 מיטות. לפחות אז היינו יכולים לשבת בחדר ולכתוב ביקור על החולה שמציץ לנו מבעד לדלת, מבלי להיתזז יותר מדי. סתם מחשבה.
נזכרתי במחלקה בבית חולים בניו יורק שם ביקרתי שנה קודם לכן במסגרת הלימודים. מיטות בפרוזדור? חולה בלי וילון המכסה את המיטה? סיבות טובות מספיק עבור האמריקאי הממוצע לתביעה ייצוגית בגין הפרת הפרטיות שלו. אבל כאן, בישראל, איך שהוא זה המצב.
בכל אופן, הספקתי לבהות במתרחש במחלקתי החדשה במשך שניות בודדות לפני ששמעתי "נו, כבר 7:10 ולא סיימתם את כל הדמים?!". מיהרתי לעגלת הערפדים לנסות ולבחור לי מטופל צעיר וחסון עם ורידים, שאין סיכוי שאפספס ואעשה פדיחה בחמש הדקות הראשונות שלי.
תתפלאו, כשבאים לקחת בדיקת דם אפשר לדעת הרבה פרטים על פי שם המטופל. מדובר במיומנות שרכשתי כבר בתור סטודנטית שנה ד' ומאחוריה תורה שלמה. כבר אז למדתי שכנראה "פינקלשטיין פלורה" (שם
למזלי נפלתי על מחלקה עם מתמחים חביבים שלמרות ה-sleep deprivation, מלאכת לקיחת הדמים הייתה מוטלת גם עליהם. וטוב שכך, אחרת גב' פינקלשטיין כנראה הייתה נשארת עם לא מעט סימנים כחולים על הזרועות.
בהמשך הבוקר התחלנו את ביקור הרופאים. הצטרפתי למתמחה ולרופא הבכיר שאיתו, שהיו צריכים לבדוק חצי מחלקה בתוך מספר שעות מועט ולקבל החלטות משמעותיות עבור החולים. רק כדי לסבר את האוזן, פרק הזמן המוקדש בממוצע למטופל לא ארוך יותר מהזמן הממוצע שניתן על ידי רופא המשפחה.
נכון שבדרך כלל במחלקה הפנימית מדובר בלמעלה משש דקות בממוצע למטופל, אבל גם 15 לא מספיקות. בייחוד כשנדרשים להבין כל כך הרבה עובדות חשובות באופן מיידי לשם קידום הטיפול, כמו למה החולה בכלל הגיע? מה האבחנה? אילו בדיקות נעשו ומה התוצאות? מהן הבדיקות שעוד כדאי לבצע? מי יכול להשתחרר הביתה? מי לא ממש השתפר אתמול? ונראה לי שהבנתם את העניין.
קחו בחשבון שגם אותן 15 דקות הן ברוטו, כי בדרך צריך לבקש מהמשפחות לצאת מהחדר בפעם הראשונה והשנייה ולהסביר ש"לא, אי אפשר כרגע לענות על שאלות. אפילו אם זו רק שאלה אחת קטנה". זה לא כי אנחנו סנובים שלא רוצים לספק מידע. אנחנו פשוט חייבים לראות עוד המון חולים.
כבר ביום הראשון שלי במחלקה הפנימית למדתי שלא כדאי להסתכל לאנשים יותר מדי בעיניים, כי אם אתה היחיד שמסתכל הם שואלים אותך את כל השאלות. ומה יכולתי לענות? שאין לי מושג? שזה רק היום הראשון שלי? ברגע שרואים אותך עם חלוק לבן, אתה נחשב לידען ללא עוררין.
ועוד שני דברים למדתי ביום הראשון בפנימית - שכנראה אני באמת צריכה להיות כירורגית (אבל שומרת על האופציות פתוחות), והכי חשוב: שבחורה בחלוק לבן, עם או בלי סטטוסקופ, היא תמיד, בראש ובראשונה, "אחותתתת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם