לשבור את הבידוד והניתוק: מיומנה של חולה בדיכאון
הדיכאון התחיל בילדות והתגבר על רקע המתח שבין ההורים. התרגלתי לשתוק, להסתיר ולתפקד בכל מצב – עד שלא יכולתי עוד לסבול את הכאב. גם אחרי שילדתי והפכתי לאם הדיכאון לא נעלם. עכשיו זה הזמן לבטא את המציאות הפנימית שהסתרתי כל השנים
התחושות התגברו על רקע ריבים ומתחים קשים בין הוריי, ועד גיל ההתבגרות תדירות המפגשים שלי עם התקפי הדיכאון והחרדה הלכה והחריפה. התחלתי להבין ולהיות מודעת לכך שמשהו אצלי פגום, מקולקל, גם אם עדיין לא ידעתי לתת לזה שם.
אז, בשנות השבעים של המאה הקודמת, כמעט שלא היתה מודעות לנושא, ואני חשתי מנותקת וזרה לשאר האנושות, יחידה ובודדה בעולם. פחדתי שידעו, פחדתי להיחשף, או לגלות אפילו במשהו את הסבל הנפשי הקשה שעובר עליי.
וכך, במשפחה ומחוצה לה, ראו בי נערה מסוגרת, עם נטייה למצבי רוח. כזו שעוברת גיל התבגרות קצת קשה, ותו לא. ואני התרגלתי לשתוק, להסתיר ולהמשיך לתפקד כמעט בכל מצב, גם אם לא הייתי אלא אוטומט חלול. סיימתי את בית הספר התיכון בתחושה של חוסר ערך עצמי ויאוש עמוק והתגייסתי.
אחרי תקופה בשירות הצבאי הגעתי למצב של שבירה כמעט מוחלטת. שוב פעלו ברקע מתחים משפחתיים וגם המסגרת הצבאית לא הועילה למצב הנפשי הקשה שנמצאתי בו. התחלתי טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ואובחנתי לבסוף כחולה בדיכאון. אלא שבנקודת זמן מסוימת, לאחר שהטיפול לא הועיל, לא יכולתי לשאת עוד את הכאב.
ברגע של חוסר תקווה מוחלט המאפיין כל כך את הדיכאון, בלעתי כמות מסוכנת של כדורים שהביאה אותי לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים גדול. האשפוז היה ממושך, כשכבר היה ברור לא רק לי, אלא גם לסובבים אותי, שאני חולה במחלה קשה. שאני בדיכאון קליני עמוק. לאחר שהטיפול התרופתי לא הועיל, עברתי סדרה של נזעי חשמל וייתכן שהם הביאו לבסוף למצב של רגיעה יחסית, גם אם לא להחלמה, ולשחרור מבית החולים.
מנקודה זו התחלתי את חיי הבוגרים: פסיבית, בדיכאון שקט, במצב תמידי של אדישות וקהות. אלא שלאחר זמן הנפש שלי התחילה להתאושש. מאז ומתמיד היו לי גם תקופות טובות, תקופות של חיים. עברתי לגור מחוץ לבית ההורים, עם מי שהיה החבר שלי (ונשאר איתי גם בתקופת האשפוז, ועד היום). עברתי שוב טיפול פסיכולוגי
התחתנתי, למדתי, ילדתי, עבדתי, ראיתי את עצמי אדם שנרפא. אבל החיים לימדו אותי אחרת: לאחר כעשור שקעתי שוב ובבת אחת לדיכאון קליני עמוק לאחר לידה נוספת. מאז אני בתקופות טובות יותר או פחות, אבל אני יודעת שהמחלה שלי היא כרונית, וגם אם ישנן הפוגות ארוכות, הדיכאון ילווה אותי תמיד בדרגה כזו או אחרת.
כיום אני נשואה ואם לשני ילדים בתחילת שנות העשרים לחייהם. אני עובדת ועוסקת שנים בכתיבה. בעוד שבעבר הדיכאון היה מבודד ומשתק אותי לחלוטין, למדתי במשך השנים לנהל את חיי יחד איתו, תוך שאני דואגת להתמיד בטיפולים - ובעיקר בתרופות - שעוזרות למתן במידה את התקפי הדיכאון הקשים, ומחזקות את יכולת ההתמודדות שלי עם המחלה.
בשנים האחרונות גברה מאוד המודעות למחלות נפש בכלל ולדיכאון בפרט. למדתי לדעת שאני לא היחידה שחווה את הסבל הנורא הזה. למדתי שישנם עוד אנשים כמוני, רבים מהם סגורים ומבודדים בגיהינום הפרטי שלהם, כי דיכאון עמוק מותיר אותך כמעט ללא מלים, ללא אפשרות לתאר את מה שעובר עליך. ובכל זאת - הדרך היחידה לשתף ולתקשר היא לנסות ולספר על המחלה ככל שניתן.
חוויתי את מחלת הדיכאון כילדה וכנערה, כאישה צעירה ובוגרת, כאם וכבת זוג. כשאני קוראת מחקרים בנושא, או צופה בראיונות עם אנשי מקצוע, אני מרגישה תמיד כי התמונה שמוצגת לא מלאה, והתיאור לא ממחיש באמת את מה שמתרוצץ במוחו ובנפשו של אדם חולה בדיכאון.
כיום אני רוצה להשתמש ביכולות הכתיבה שפיתחתי בתחומים אחרים, כדי לנסות ולבטא את מה שהשתדלתי להסתיר כל השנים - את המציאות הפנימית של המחלה כפי שחייתי אותה. אנסה לעשות זאת, לא תמיד בתיאור של רצף אירועים כרונולוגי, אלא יותר תוך ניסיון לשתף במחשבות ובתחושות, ולצייר תמונות לפלנטת הדיכאון המבודדת הזו.
אני מקווה שאצליח, אפילו במעט, לתרום לשבירה של הבידוד והניתוק של חולים כמוני, ולעורר הבנה רבה יותר אצל הקרובים לחולים, אנשי מקצוע ואחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם