גיל 30 ובבית? אולי זה גיל התבגרות מאוחר
הם בני 30, גרים בבית, לא עובדים בעבודה קבועה ולא ממש יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. מכירים כאלה?
רבים כאלה מסתובבים היום, מחפשים את עצמם ולא ממש מוצאים. מבולבלים, אבל איש לא מכוון אותם. הם עדיין מרגישים אחרי השירות הצבאי, אבל השעון הביולוגי מורה אחרת. הם בני שלושים ועוד לא מסודרים. לא בטוחים מה הם רוצים להיות כשיגדלו.
אני מכנה את התופעה הזו גיל התבגרות מאוחר. אנשים בני 30 מתחילים לשאול את עצמם שאלות קיומיות - מי אני? מה אני רוצה לעשות עם עצמי, עם החיים שלי? איך אני רואה את העתיד שלי? שואלים, ולא ממש מוצאים תשובה.
החיים בישראל בנויים בשיטה כזו, שעד גיל 22-21 אנחנו לא נדרשים להתעסק עם שאלות אלו. יש מסגרות קבועות, מוכתבות מראש: גן, יסודי, תיכון, צבא. אנחנו מתגלגלים בתוכן, מבלי לחשוב יותר מדי על עצמנו ועל שאיפותינו.
המסגרת המוכתבת מראש, מצליחה בצורה כזו או אחרת להחזיק אותנו בתוכה, ואנחנו זורמים בה בהתנהלות טבעית. עם תום השירות הצבאי נגמרות המסגרות ומתחילים החיים האמיתיים. לפנינו עולם מלא אפשרויות והזדמנויות העומדות לבחירה שלנו. אנחנו נתקלים לראשונה באי ודאות ועמימות באשר לעתידנו. זה השלב שבו אנחנו מגלים, שהחיים שלנו יהיו מה שנבנה לעצמנו.
הניסיון הקליני מראה שהילדים הללו לא מתגלגלים סתם. יש לכך סיבה, חסם רגשי שמעכב את ההתקדמות. לעתים מדובר בחרדה, פחד להתקדם מלהיכנס לעולם המבוגרים, רצון להישאר ילד עוד זמן מה. יש מקרים שהחסם הרגשי הוא בטחון עצמי נמוך - אנשים בלי אמונה שהם יכולים להצליח -
מתחת לאי העשייה מסתתרים לרוב אנשים פרפקציוניסטים, עם דרישות גבוהות מעצמם, שפוחדים לטעות. הם נוקטים בגישת הכל או לא כלום: או שאהיה המוצלח בתחום שלי, הכי מפורסם, הכי עשיר, או שום דבר. הם מעדיפים להיות שוטפי כלים, מלצרים, לעבוד בניקיון, שם אין ציפיות ולכן אין אכזבות.
הם לא מעזים לנסות ולהגשים את שאיפותיהם האמיתיות מהפחד שיתגלה שהם לא כאלה מוכשרים. הבינוניות והבורגנות הן עבורם האופציה הגרועה ביותר. הבעיה בנוקשות הגישה של הכל או כלום, היא שפעמים רבות הבחירה היא דווקא בצד של הכלום. האמת היא, שקשה להצליח בלי להסכים מדי פעם לפשל ולטעות.
החסם לא תמיד רגשי. בעבודתי אני נחשפת לאנשים אינטליגנטים, בעלי כישורים, מלאי רצון ומוטיבציה להצליח, שלא יודעים איך עושים זאת. מאיפה מתחילים, איך ממשיכים? אנשים מסוג זה יספרו סיפור שיש לו התחלה וסוף, אבל בלי אמצע - "דני רצה להיות נגן מפורסם ובסוף הוא הגשים את חלומו והצליח". איך הוא עשה זאת? לא ידוע.
הדרך שמובילה מהרצון ומהשאיפות אל התוצאה הסופית ארוכה וקשה. היא כוללת ניסוי, מאמץ ואימון, צורך להתמיד גם כשאין תוצאות בשטח, יכולת לשאת תסכול, לספוג כישלונות ולהמשיך להאמין. וגם יכולת להתגאות וליהנות מההישגים הקטנים שבדרך. יש אנשים לא יודעים לעשות זאת, או שהם מתעייפים ונשברים באמצע הדרך.
כשבודקים את ההיסטוריה של מטופלים אלה, הרבה פעמים מגלים שהם סבלו מסוג מסוים של הזנחה הורית, כאלה שנשארו בילדותם לבד במשך שעות רבות. הוריהם לא ישבו איתם למשחק על השטיח, לא הכינו איתם שיעורים ולא לימדו אותם אסטרטגיות של למידה והתמודדות. אנשים אלה יוצאים מהצבא אל העולם האמיתי ללא ארגז הכלים הדרוש להצלחה בחיים.
טיפול פסיכולוגי דינמי (רגשי) יכול לסייע במקרים של גיל התבגרות מאוחר. הטיפול מהווה מקום בטוח שבו אפשר לשאול את כל השאלות באווירה אוהדת ולחפש את התשובות בלי לחץ וביקורת. הטיפול מאתר חסמים רגשיים ומטפל בהם וכך מאפשר לאדם להכיר את עצמו טוב יותר, ומקדם לקראת גיבוש מטרות וכיוון לחיים.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית במרפאה לתמיכה רגשית ונפשית של מרכז ד"ר טל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם