יומן סרטן: ים של רחמים
באמצע הטיפולים בבית החולים נאלצתי ללכת לחוף הים בהרצליה ולחגוג מסיבת יום הולדת. היו שם אנשים שזיהו אותי, וראיתי בעיניהם זיק של רחמים. אין לנו צורך ברחמים, רק בתפילה למרומים

הודיה לא נגעה באוכל 10 ימים, אבל היא עלתה במשקל והתנפחה בפנים, השפתיים פצועות כאילו ננשכו, הפה מלא פצעים מוגלתיים. שוכבת מכורבלת בתוך המיטה, נראית ושאינה נראית, כובע גרב כחול מכסה את הקרחת הבוהקת. היא אינה נפרדת מהכובע, למעט בזמן הרחצה.
רועדת מקור, אני מכסה אותה בשמיכת בית החולים הכחולה עם הכתובית "איכילוב", כדי שנדע שאנו כאן. אני מניח שהסיבה לכתובית היא שלא ניקח מזכרות, כהרגלם של הישראלים בחו"ל.
הגוף של הודיה נלחם בחירוף נפש במיקרובים. אני יושב ומחכה לקול או כל פקודה. תפקידי לקחת אותה לצילומים, להביא פיג'מות להחלפה, טפסים, לומר מילה טובה. עברנו עשרה ימים קריטיים, מחכים לנו ימים רבים נוספים כאלה. העובדת הסוציאלית מבקרת חדשות לבקרים, מעודדת כמו להקת המעודדות במשחק כדורסל.
החדר מוצף בריבת חרובים, דבש טהור, ריבת שזיפים, ריבת אוכמניות, ממרח חרובים. תמונות על הקיר, כולל ציורים שהילדים ציירו בקייטנה. הבן הבכור צייר אש ולהבות וגם שד מפחיד, אולי סימבוליקה לתחושות הפנימיות שלו. אנו מאושפזים כבר שלושה שבועות, אני חושש משפעת החזירים פן תחדור למחלקה. אני מסנן את המבקרים ובניגוד להודיה מבקש מהם לא להגיע.
על המדף מונחים תמרוקים שלא היו מביישים את הסופר-פארם. הדלת כאן נפתחת בכל רגע לפעילות זו או אחרת. על הדלת כתוב: חדר ניטרופני, מעוקר מחיידקים. האומנם? לפעמים אני חושב שאני החיידק הטורדני שמקשיח עמדות ועומד על המשמר, מחייב את הודיה לפעילות בעיקר הליכה.
אני נוטף זיעה מהחום כאן בצינוק. עגלת
החום עלה היום ל-38 מעלות. לגביה זה חום גבוה, מחכים לראות לאן יגיע. כאן העולם הפנימי מתנהל כבועה. הכל סביב מכשור רפואי, שפה רפואית, ספירות מתמטיות, מעבדות, בתי מרקחת. אני סופג הכל וכותב.
כתב חליל ג'ובראן: "כאשר נולד צערי טיפחתיו בדאגה ושמרתיו בעיניים דואגות...אהבנו זה את זה צערי ואני..." יש כאן הרבה תחושה של צער, עצב, אובדן, אך מתוך כך תבוא השמחה. אם אני לא אאמין, מי יאמין?
יום קשה עבר על כוחותינו במחלקה להשתלת מוח עצם. השפה של הודיה שסועה, הפטרת התפשטה לחלל הפה, השפתיים התנפחו מגלי הכימותרפיה, היא מקיאה דם שחור מעורב במיצי קיבה. תפקידי בכוח להחזיק אותה כשהיא מקיאה וזה קורה ברצף. היא לא התרחצה כבר יומיים כי אינה יכולה לעמוד על רגליה.
זה היום ה-12 מאז ההשתלה ותופעות הלוואי חוגגות. הפנים נפוחות עד שקשה לזהות אותה. מי שמכיר אותה יתקשה לראות זאת. לקום לשירותים זו משימה לאומית. הודיה רועדת מקור כל הזמן, החלונות מוגפים, חשוך בחדר ברוב שעות היום, היא חצי רדומה, מזהה את הנכנסים לרגעים, לא עונה לטלפונים, לא שולחת אס.אם.אסים, כוחותיה אזלו, ולמי שמכיר אותה - זה דבר שלא ייאמן. הקרחת החלה לצמוח מעט, אבל רק בחלקים, נוצרו חללים כמו מפה מדברית עם נקודות של נווה מדבר. היא איבדה את כוחה להתלונן או לבקש דבר מה, פשוט מחכה ליום שיבוא.
אלה ימים בין המצרים. מצוקתה זועקת לשמים ואין מושיע, האחיות והאחים עושים עבודה נהדרת, אך לא נקשרים אישית לחולה, שכן אם ימות יכאב להם פחות. למרות שכבר חווינו אלונקות במחלקה, לא מדברים על המוות, לא חושבים עליו, הוא לא רלוונטי, חושבים ומדברים רק על החיים, היום הוא היום ונמצה אותו.
לי אין תשובות, שאלות הפסקתי לשאול, הפקדנו את הודיה למשמרת בכספת הצינוק במחלקה להשתלת מוח עצם, אבוא לקחת את המשכון בגמר הטיפולים. דבר כזה לא משאירים מאחור. היא אמא לשני בנים צעירים, לא חוותה די עימם, לא ניתן לה להפסיד את חווית ההורות. לכן נרתמתי להיות מוביל בצד הפסיכולוגי, שהוא חלק נכבד בהבראה. אין לי הוכחות, אך אנו לא עוסקים במשוואות מתמטיות או בסטטיסטיקה, את זה השארתי בבית.
הודיה צמה בעל כורחה כבר 12 ימים, התיאבון ירד בצנרת האינפוזיה, הכוחות למאבק הלכו ונחלשו, העיניים מביטות בחוסר אונים וזועקות "תציל אותי". חוץ מללטף את ידיה וגם זה בזהירות (היא נויטרופנית) אינני יכול לעשות דבר, רק לשבת לידה ולכאוב. הכלי היחידי שיש לי לפרוק את המתח והדאגה הוא כלי הכתיבה, ואתם שותפים מלאים לכאב.
אני מנסה לגעת ובינתיים זה נוגע בי. אני חלק ממחזה שנכתב לנו על ידי הקדוש ברוך הוא, אין אפשרות לשנות את הדמויות, אזי לפחות נשחק אותה נכון. ראיתי ציטוט שנגע בי: "לו נאלצו הסופרים לחכות עד שנפשם היקרה תהיה שלווה לגמרי, לא היה נכתב הרבה". כנראה שחוסר השקט שלי מייצר כתיבה פוריה. כל מה שאני רוצה להשיג זה לחזור הביתה בשלום אל חיי השגרה.
הוזמנתי למסיבת יום הולדת על חוף היום בדבוש, הרצליה. הקיצוניות בין השהייה בבית החולים לבין אנשים שנופשים בים העבירה בי צמרמורת. אכן אנשים חיים ונהנים. הכל נגזר מהגורל, עכשיו עלינו לקבל את הרע, כי את הטוב כבר למדנו. הללו כרוכים אחד בשני בקשר עבות, ואני למדתי שהמצב לעולם אינו יציב, היום זה כך ומחר אחרת.
אני פוגש אנשים שיודעים על המדור שלי כאן ב-nrg מעריב, ורואה בעיניהם זיק של רחמים. אין לנו צורך ברחמים, אלא רק בתפילה לזה שבמרומים ובחיזוקנו במילים. למילה הכתובה יש משמעות, אני קורא הכל להודיה גם אם היא לא קשובה, בתת מודע הכל עובר.
עוד יום קשה ובלתי אפשרי עבר עליה, בורות הניקוז של בית החולים ספגו את דמה, את צואתה ואת מיצי קיבתה. מי ייתן ונסיים מאבק זה כשידנו על העליונה.