הצגה של איש אחד: השוואה בין פסיכודרמה לפסיכואנליזה
מטפל נפגש עם מטופל במשרד מלאכותי, מדבר איתו על מה שקרה, ומחפש את הקיבעון שלו. זה בדיוק מה שיעקב לוי מורנו לא אהב אצל פרויד. שיטת הטיפול בפסיכודרמה, שאותה הוא ייסד, מתרחשת כאן ועכשיו, מתוך הנחה שמודעות זה לא מספיק. ולמי ששוקל לנסות, זהירות: זה כמו לעמוד על במה. תעודת זהות
הפסיכולוגיה שלאחר הדתות דגלה באידיאל אחד ואפילו מנוגד למה שהיה מקובל תרבותית קודם לכן - יצירת איזון פנימי בנפש תוך שימוש בשכל ובקדמה, המבוססת על השכלה וחשיבה ריאלית מדעית, פיתוח האינטלקט.
הפסיכודרמה היא הפוכה לחלוטין. וכך אמר אבי הפסיכודרמה, יעקב לוי מורנו, לפרויד שחי בתקופתו: "אני מתחיל במקום שבו אתה מסיים. אתה פוגש אנשים במסגרת המלאכותית של משרדך, ואני פוגש אותם בסביבתם הטבעית.
"אתה מנתח את חלומותיהם, ואני נותן להם את האומץ לחלום שוב. אתה מנתח אותם ומפרק אותם לחלקים (היינו: אנליזה) ואני נותן להם הזדמנות לחיות בפועל את תפקידיהם המסוכסכים ועוזר להם לחבר את חלקיהם הנפרדים מחדש".
מורנו מביע באופן מאוד ברור ולא דיפלומטי את הסתייגותו הבסיסית מן הגישה הפסיכואנליטית. הוא לא האמין בדיבור "על" חוויות ו"על" רגשות, אלא בהחייאה "בכאן ועכשיו" של המפגש הטיפולי. בחלל הקליניקה שלו מזמין הפסיכודרמטיסט את המטופל להתנסות ולחוות את קשייו, חלומותיו, תקוותיו, פחדיו.
ההתנסות היא באמצעות טכניקות הפעולה של הפסיכודרמה, המאפשרות לחוות כל דבר כאילו הוא קורה ברגע הנוכחי של המרחב הטיפולי. "פועלים" את הסוגיות ומתחברים אל מורכבות חיינו דרך עשייה. המטופל לומד על עצמו בכל רגע ביתר עוצמה, מפני שהדברים הם מוחשיים. מידע משמעותי ורב עוצמה נחשף בשל כך, ולא רק באמצעות דיבור. מחוות גופניות, מבט עיניים, סגנון דיבור, אנרגיית הגוף, דפוסי התנהגות והאינטונציה הם רק חלק מהכלים.
ועד כמה נגישה הדרך אל רגשותינו כשאנו עושים את הדברים ולא רק מדברים עליהם? כל מה שהודחק והוסתר עולה, נוגע ומאפשר ריפוי. זיהוי הדפוסים שמעכבים אותנו הופך להיות ברור יותר, חד וקולע. המראה שבה אנו משתקפים כאשר אנחנו משחקים את חיינו היא רבת עוצמה ואינה משאירה מקום להשערות מבלבלות.
נכון, זה לא מתאים לכל מטופל. חלק מהאנשים זקוקים בתחילה לזמן ומרחב של הקשבה, וטוב יעשו אם ילכו לטיפול קונבנציונאלי. אך מטופלים שמבקשים לעבור לשלב של יישום תובנות ושינוי דפוסים, ימצאו את הפסיכודרמה ככלי המתאים יותר
בשונה מהפסיכואנליזה, מורנו ראה את האדם החולה כאדם נטול ספונטניות. וכאקזיסטנציאליסט מובהק הוא ראה את האדם באור אופטימי וחיובי, במידה שיסכין לקחת אחריות לחייו. לדעתו, הפסיכואנליזה הסתפקה בחקר הקונפליקטים, וחיפשה את הליקוי ואת שורשי הקיבעון, בניסיון להביא אותו אל המודע, הוא האמין שמודעות לכשעצמה לא מביאה בריאות לנפש. הפסיכודרמה, אם כן, פותחה על ידו ככלי ממחיש ומאבחן, אך גם ככלי המחבר אל מקורות הכוח, היצירה והספונטניות, מושגי יסוד בתיאוריה הפסיכודרמטית.
ולמרות כל הנאמר לעיל, הדבר שממחיש יותר מכל את הוויכוח של מורנו עם פרויד לא היה נעוץ באמת בערעור על התיאוריה הפסיכואנליטית, אלא על תפקידו של המטפל, אותו ראה מורנו יותר כדמות של מרפא דגול (great healer) ולא "כלוח לבן" מקשיב ומשקף. היום מושג המטפל כהילר מקובל ונפוץ, אבל בהתחשב בעובדה שמורנו חי ופעל מתחילת המאה הקודמת ועד לאמצע שנות השבעים, גישתו אז נתפסה לרוב כאזוטרית והזויה, ובמקרה הטוב - כגישה מהפכנית שהקדימה את זמנה.
ישראלה שיר .A.M פסיכודרמטיסטית, מנחה ומרצה
נא להמתין לטעינת התגובות
