דוקטור גיי
לסביות רבות נמנעות מללכת לגינקולוג, הומוסקסואלים סובלים יותר מדיכאון ומחרדה, טרנסג'נדרים מתלוננים על יחס משפיל מרופאים. בדיוק בשביל לענות על הצרכים המיוחדים של הקהילה הוקמה המרפאה הגאה הראשונה בארץ. "רופאים לא ממש יודעים להתמודד עם גייז", אומר ד"ר גל וגנר-קולסקו, מיוזמי השירות החדש - ומזמין גם סטרייטים להצטרף
לשמחתו, קופת החולים חשבה על רעיון דומה: אחרי הכל, איזה ארגון היום לא רוצה להיות חלק מהמחשבה הליברלית המקדמת את זכויות הגייז ולהצטייר כעכשווי ונאור? וכך, היוזמה המבורכת יצאה בסופו של דבר לפועל, וממש בשבועות האחרונים נפתחה המרפאה הגאה של "כללית" במתנ"ס הקהילה של להט"ב (לסביות-הומואים-ביסקסואלים-טרנסג'נדרים) בגן מאיר בתל אביב.
"אנשים שואלים את עצמם מי צריך את זה, הרי המרפאה שלנו היא לא מרפאת איידס, היא מרפאת משפחה לכל דבר", אומר וגנר-קולסקו. "בחיים לא חשבתי שזה יצליח כל כך מהר ואני אמצא את עצמי יושב כאן במקום החדש והנעים הזה, נותן שירותים כל כך חיוניים לקהילה הזאת. אבל זה בדיוק העניין: התפקיד של רופא המשפחה הוא לא רק לתת אקמול. רופא צריך להכיר את החולה שלו, את מצבו המשפחתי, את המצב בעבודה, לחצים, שינויים. כל אלה משפיעים על המצב הבריאותי וחשוב שרופא יידע מהם.
"הרופא הוא גם בהרבה מקרים אוזן קשבת. הבעיה היא שאנשי הקהילה ברוב המקרים לא מרגישים חופשיים לספר על חייהם לרופאים רגילים ומצד שני גם הרופאים לא ממש יודעים להתמודד עם גייז. יש הרבה מבוכה ובורות. מה שגורם לגייז להימנע מללכת לקבל טיפול".
מחקרים מראים שקבוצות מיעוט תמיד נמצאות בסיכון וחשופות יותר למחלות ולסכנות נוספות. הנתונים הללו תקפים גם לגבי הקהילה ההומו-לסבית. אצל נוער הומו-לסבי שכיחות מקרי ההתאבדות גדולה פי שלושה מאשר אצל נוער סטרייטי. מחלות זיהומיות שכיחות יותר בקרב אנשי הקהילה ויש שימוש גדול יותר בסמים ובאלכוהול. כמו כן, בשנים האחרונות מחלת האיידס מתפרצת מחדש (דווקא בגלל שיש טיפול במחלה וכבר לא מתים ממנה, פחות אנשים מקפידים על זהירות).
נשים לסביות, למשל, מעשנות פי 200 יותר מנשים סטרייטיות וסובלות יותר מעודף משקל.
אבל האוכלוסייה שנמצאת בסיכון הכי גבוה היא הטרנסים: רק שליש מהם מבצעים את הניתוח היקר, והשאר רוכשים הורמונים בשוק השחור בלי מעקב רפואי, דבר שמביא לנזקים גדולים בכבד ובמקרים מסוימים אף למוות.
ואיזה פתרון אתם מציעים?
"לאנשים הרבה יותר קל לדבר, לספר לי בפתיחות מה הבעיה. איתי ועם הקולגות שלי במרפאה (ד"ר רות גופן שמטפלת בלסביות, וד"ר דב שטייניץ), מגיעים למרפאה גם חבר'ה צעירים, שרק גילו את המיניות שלהם, שואלים שאלות. פעם לא היה להם עם מי לדבר.
"רפואה מונעת היא דבר מאוד חשוב והיא צריכה להיות מכוונת לאורח החיים הספציפי שלהם. רופא רגיל לא יפציר בפציינטים לבצע חיסון נגד צהבת שעוברת בקלות ביחסי מין, ואני עושה את זה. היה פציינט שהתמלא בפריחה בכל הגוף והרופאים הרגילים לא הצליחו לאבחן את הבעיה שלו. אני הצלחתי לגלות שזו השפעה של מחלת מין מאוד נדירה ופתרנו את הבעיה".
וגנר הוא מה שנקרא בקהילה "acting straight"- הומו עם חזות מאוד סטרייטית, שחי חיים מאוד רגועים עם אותו בן זוג כבר תשע שנים, אבל מרגיש הכי נוח בעולם לטפל באנשים שלא לוקחים חלק בסדר ההטרו-נורמטיבי. "תחשבו על הטרנסג'נדרים, הרופאים הרגילים ממש לא יודעים איך לגשת אליהם", מסביר וגנר, "הם במבוכה עצומה, ברוב המקרים הם מאוד שליליים, מעליבים. אנשים זכאים לקבל טיפול הולם ומעודד ותומך, ואנחנו יודעים איך לתת את זה בצורה הכי טבעית".
תופעת מרפאות המשפחה הייעודיות לגייז התחילה בעולם לפני כמה שנים. עד היום נפתחו מרפאות משפחה לגייז, בין השאר, בניו יורק, סן פרנסיסקו, בוסטון ולונדון. "אנשים התחילו להבין שטיפול סקטוריאלי הוא מאוד חשוב", מסביר וגנר, "אם אנשים לא ירגישו נוח הם לא יטפלו בעצמם והמצב הבריאותי של החברה יתערער. המגמה שלנו נוספת לעוד יוזמה חדשה יחסית בארץ: מרפאה גינקולוגית ראשונה ללסביות בבית חולים הדסה בירושלים. לסביות נמנעות מללכת לגינקולוגים גברים וכאן הן מקבלות טיפול לא רק מנשים, אלא מגניקולוגיות לסביות שמכירות לעומק את אורח החיים שלהן".

"יש כאן עשרות אלפי אנשים שלא זכו עד עכשיו לטיפול הולם וחייבים להתחיל לשפר את רמת הבריאות שלהם. יותר ויותר אנשים מגיעים מדי יום ופוגשים חיוך ואהדה, ואני בטוח שהם יחזרו. אבל במקביל למרפאה שלנו אנחנו עובדים עם ארגון חוש"ן (מרכז החינוך של קהילת הלהט"ב) על הדרכה לרופאי משפחה רגילים כיצד להתמודד עם אוכלוסיית הגייז, להכיר את אורח החיים שלהם ולהכיר את הבעיות הספציפיות שלהם".
ד"ר וגנר מכיר כבר את הביקורת שמושמעות על היוזמה החדשה ולא מהסס להשיב אש. "סטרייטים, גם הליברלים שביניהם, לא מבינים למה הקהילה מתבלטת כל כך ולא חיה לה בשקט", הוא מסביר. "למה אנחנו צריכים דגל, מצעד גאווה, פסטיבלי קולנוע משלנו ועכשיו גם מרפאות. אבל צריך להבין שהבדידות היא כל כך גדולה והאפשרות להיפגש עם אנשים כמוך ולהגדיר את עצמך בתוך קבוצת שייכות היא נורא גדולה. הבושה הייתה כל כך גדולה, לאורך שנים, אז עכשיו מרגישים צורך להחצין.
"כשיצאתי מהארון, הלכתי לפסטיבל קולנוע הומו-לסבי. ראיתי שם סרט התבגרות טיפשי, כמו שיש סרטי התבגרות סטרייטיים טיפשיים, הסתובבו בפסטיבל הרבה יוצרים, כולם הומואים, וזה נתן לי הרגשה נורא טובה שאנשים יוצרים, עושים, כותבים בלי להתבייש במה שהם. זה נותן כוח. המקום החדש הזה, שהקים איתי פנקס, מרכז את כל הפעילות הקהילתית של הקהילה וממש מציל אנשים: חבר' ה צעירים באים הנה, יש להם קבוצות מפגש, חוגים, כל הארגונים יושבים פה, יש אירועים. לאחרונה העלו כאן מחזה מאוד מרגש שהומואים קשישים מספרים איך זה היה להיות הומו בתל אביב של פעם".
ודרך אגב, המרפאה מקבלת בזרועות פתוחות גם סטרייטים, שמוצאים בה יתרונות משלהם. "היא פתוחה עד מאוחר בערב, השירות מאוד אדיב ונחמד וצעיר, במיקום מצוין", אומר וגנר, "הרבה סטרייטים באים כי החברים ההומואים שלהם מספרים להם על זה. אנחנו אמנם שייכים לקופת חולים הכללית, אבל בגלל שאנחנו ארגון וולונטרי, אנחנו מקבלים גם פציינטים של קופות אחרות בחינם. רק עכשיו יצא ממני פציינט גיי מקופת חולים מכבי ושמחתי לתת לו שירות ".