ילד שמן, אמא שבעה
כשכתבה על הצמיגים של הבנים שלה, שומני היקר זכתה לטוקבקים זועמים. עכשיו היא עונה לכל ההורים הצדיקים: תרגיעו, הכל בשליטה
ובמקביל, הרהורים נוגים על השואה שמתחוללת ברגעים אלה ממש באפריקה וכאן אצלנו, קל"ב, עם פליטי דארפור האומללים, שזרוקים במכלאות ובמקלטים בחצרות ביתנו ללא אוכל חם שבא לפיהם, או כסות ראויה לגופם. ולבסוף, כדי לוודא הריגה סופית, בשורת פטירה של קרוב משפחה רחוק אך מאוד מוערך שהלך לעולמו לפנות בוקר וההלוויה בחיפה בעוד כמה שעות.
עם כל מנת הדכדוך הזאת, הייתי אמורה לשבת וללדת טור חדש לעולם. וניסיתי, לא שלא ניסיתי. מטח הדמעות גרם לריאות במסך להיות מטושטשת מתמיד, משהו כמו טפטוף גשם על חלון מכונית מלוכלך מערימות האבק שהותירה אחריה סופת סתיו אכזרית במיוחד, יום לאחר שטיפת הרכב.
את מה שכן הצלחתי לכתוב, אין מצב שמישהו ירצה לקרוא כלשונו, פן ייעכר עד מאוד מצב רוחו על לא עוול בכפו. ועל כן, מעט עריכה, נשימה עמוקה וזה מה שיצא.
סערה גדולה התחוללה כאן בעקבות הטור הקודם (וטוב שכך), כשכתבתי על הנושא שנגע באחת מהנקודות הפרובלמאטיות יותר בהורות - "ארגז הציפיות" שעמו אנו מגיעים להורות, האכזבות, החששות וה"שמיניות באוויר" שאנו עושים בניסיון למנוע את סבלם של צאצאנו.
להגיד שלא התלבטתי והתייעצתי עם החצי השני שלי לפני שהעליתי את נושא חששות הורים מהשמנת ילדיהם וחשיפת הסיפור האישי שלי? יהא זה שקר. אך לבסוף, החלטתי שהנושא הזה חשוב להתדיין, ועליי להעלותו. גם במחיר כמה תגובות זועמות, או פרצוף חמוץ שייתכן ואקבל ביום מן הימים מילדיי המתוקים ש"הואשמו" על ידי אמם ה"נוראית" ב"צמיגיות יתר". ותודה לאל, אני שלמה עם ההחלטה ולו בלבד מהסיפוק בלשמוע כמה הוא נגע לאנשים ושיקף את מצבם.
מעבר לזה, אני שלמה גם בגלל שטוב לי שבחרתי לעשות את ההפרדה. בין כמה אני מסורה לתפקידי
זה מיד מקפיץ לי את הסיפור השחוק על האם לתשעה ילדים שחוזרת רעבה עם ילדיה ממסע ארוך, נכנסת לבית לבדה, נועלת את הדלת ויושבת לאכול. שאלו אותה שכניה בתדהמה ובכעס: "כיצד את נוהגת כך בילדייך, אישה נוראה שכמותך?" ענתה האם בלב שלם: "אני מכינה להם אמא שבעה ורגועה".
למי מאתנו היה אומץ לעשות את זה? שתקום. קמתי. לא, לא נעלתי ילדיי מחוץ לבית, אך הקפדתי לאכול לעתים לפני שהם מגיעים אם הייתי ברמת רעב יוצאת דופן, או הקפדתי לעשות את הכמה סידורים דחופים שיש לי, כדי שלא אקבל את פניהם חסרת שקט לחלוטין.
כשדיברתי על ציפיות ואכזבות יש שני סוגים: האחד- הציפיות של ההורה מעצמו. והשנייה-ציפיותיו מילדיו. בעניין הציפיות של ההורה מעצמו, הלא כל אחד מאתנו מגיע להורות עם דף ציפיות מפורט (למה דף? מגילה), שבדרך כתבנו עוד מילדותינו. בתכלס, בדרך כלל הוא די דומה אצל רובנו, פלוס מינוס.
כולנו, כשהיינו ילדים, הבטחנו לעצמנו שאנחנו נהיה אחרת. שלא נחזור על הטעויות של הורינו הלא מבינים, הכעסניים, העסוקים. נשבענו לעצמנו ולהם שנגדל אותם בטוב, באהבה, בקבלה, בחמלה ונספק את כל צרכיהם.
החלק הקל הוא לספק את כל צרכיהם. תאמינו לי. קשה ככל שיהא המצב הכלכלי, החלק הקשה יותר הוא לענות על שאר המרכיבים שנדרשים מאתנו, ולא תמיד ניתן לספקם עם כל הרצון הטוב ויש. דומות ככל שיהיו ציפיותינו, כל אחד מאתנו ייקח את זה לכיוון אחר של עשייה, לאור ניסיונו בחיים, איך לא. יש הורים, ובעיקר אמהות, שהחליטו להיות סופר מסורות, לתת את עצמן לדעת ולא ישאירו פירור מאישיותן למזכרת.
הן יטשטשו את הגבולות בינן לבין גוזליהן לחלוטין ובכך, יחשבו עצמן ללא פחות מאמהות מצוינות. יגעיל אותן במיוחד לראות אמהות שבחרו בסגנון הורי אחר, שיודעות לקחת קצת מקום לעצמן והן עלולות להרגיש שמדובר בבגידה בילד, כאילו נעשה הדבר על חשבונו. כפועל יוצא, כשייקלעו הן למצב שהוא לא סופר מסור לילדיהן (והלא כולנו בני אנוש, כמה אפשר להיות עבד לרצונם, ראבאק) הן עלולות לכעוס על עצמן מאוד, וכמובן, מיד אח"כ, לפצות את ילדיהם על "ההזנחה" שנגרמה להם.
ואם כבר נכנסתי לתפקיד מנחת ההורים, אז לא יכולה שלא לציין שילד כזה, שכוח גדול כל כך ניתן בידיו, המרגיש שבידיו "לבלוע" את אמו לחלוטין, יחוש מבוהל ובודד בעולם. הוא צריך את הוריו גדולים ממנו, יציבים ובעלי אישיות, שילמד נפרדות, שלא יהיה "האלוהים" של עצמו (יהיה לו מספיק זמן לזה אחר כך).
אגב, כמה מהר אנחנו ההורים הופכים למינימום "צדיקי הדור" כשאנו רואים הורים אחרים שנוהגים "לא יפה" בילדיהם, לדעתנו. ואני חס ושלום לא מדברת על הסיפורים המחרידים ששומעים חליפות לבקרים בעיתונות על הורי ה"טאליבן" שהולכים ומתרבים בקצב חולני.
אני מדברת על האוזניים הזקורות שכולנו מפתחות למשמע אם צועקת בסופרמרקט, למשל, על ילדתה "המסכנה" ותוך שנייה אנחנו כבר שופטים אותה לשנה מאסר על תנאי בגין הפרת זכויות הילד. כמה מנחם ומחמם את הלב, שאולי יש גרועים מאתנו, או לפחות כמונו.
עד כאן התעסקתי בציפיות ההוריות שלנו מעצמנו. אך יש גם ציפיות מהילדים שלנו, שלא תמיד אנחנו מודעים להן והן "מושכות בחוטים" וחזק בהתנהלות שלנו מולם. בדרך כלל מדובר על דברים שרצינו להשיג בחיינו, ולא ממש הצלחנו. ושם בנקודות התורפה שלנו, אנחנו מנסים בכל כוחנו לגונן עליהם מפני הכאבים שסבלנו, לתפוס אותם היטב שלא יפלו לבורות שחיכו לנו, הכל בכדי שלא יכאבו את מה שכאבנו.
במקרה שלי, של ילדה עגלגלה שסבלה מקריאות גנאי רבות על כך שהיא שמנה וגם ג'ינג'ית (היום זו ברכה, פעם- קללה נוראה) ודאי וודאי שאני מוצאת את עצמי יוצאת מגדרי, לעשות כל שביכולתי, לעזור להם לחיות אחרת, לאכול נכון ולהפעיל את הגוף, בתקווה שמבעלות זמנית על "צמיגונים", לא יהפכו עם הזמן באמת לשמנים.
ואמהות שלא היו שמנות בילדותן אלא, נניח, רק דחויות חברתית, מאוד לא מקובלות בחברה, בוודאי יכאבו מאוד כשבתן תסבול מכך ברבות הימים, ויש מצב שהן ישתדלו לעשות כל שביכולתן (אף מעל המומלץ והראוי) כדי שזה לא יקרה. ואם לא נשכח את הגברים שבינינו, אב שחווה בצעירותו, השפלה ואלימות מילדי הכיתה וודאי ינסה לחנך את בנו כיצד לנהוג במצבים כאלה, אם יקרו לו והלוואי שלא ("תן לו בשיניים, אתה גבר או נקבה?!").
וכמו הסיפור על הגולם שלא באמת ניתן לזרז את הפיכתו לפרפר, וכל עזרה מבחוץ רק תגרום לו לנכות, כך גם נראית פעמים רבות ההתנהגות שלנו, כהורים מגוננים. שכן לילדינו מצפים בורות חדשים משלהם, כואבים לא פחות, וכמה שלא נאהב אותם ונרצה לחסוך מהם, עליהם לפסוע בשביליהם-הם ולגדול דרך ייסוריהם.
ואנחנו? אנחנו נדרשים להיות שם, להעניק ידע, אהבה, ליווי ותמיכה, אך את הדרך שלהם לא נוכל לעשות בשבילם. קשה אך מהחיים. כמה פעמים אמרה לי אמי, כשהייתי חולה, "הלוואי שיכולתי לקחת את המחלה שלך אליי". ביטוי מצמרר לאהבה, מזעזע. אך זוהי החוויה ההורית כפשוטה. אני, הדור השני, כבר לא אמצא את עצמי אומרת כזה משפט לבן שלי, ויודעת שכדי להיות אם כשרה וטובה עבורו, אני חייבת לשמור על בריאותי. בשבילי ובשבילו.
ובעוד אני כותבת שורות אופטימיות אלו, כאילו דווקא, התיישבו שני ילדיי יקיריי, מטר וחצי ממני, עם בייגלה ירושלמי ענק שהביא עמו בני מהטיול הכיתתי, ויורדים עליו, בלי רחמים, טובלים בזעתר ומשמינים מנחת. ואני, שממהרת לשלוח את הטור ועדיין לא הצלחתי להרים ארוחת ערב לתפארת מדינת ישראל, מוצאת עצמי בקונטרול על הנעשה בשולחן ומנסה למתן את אכילתם ולשלב ירקות בהכנה עצמית. להגיד שהצלחתי? בל נגזים. אבל זו טיבה של הורות.
כשמדובר בילדים שלך, אתה תעשה את כל הטעויות האפשריות, והכול מרצון טוב, איזו שאלה. וכן, וגם מתוך חששות קדומים. אחר כך אנחנו פורקים את התסכול בייצור מוגבר של רגשות אשם ובא השלום על משכננו. שורה תחתונה, אם היו רגשי האשם שלנו ההורים מתורגמים למזומנים, מזמן היינו כולנו עשירים כקורח. במהרה בימינו, אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
