כוסית רוח

קבוצת אכלנים כפייתיים, גריישיט, פסיכולוג קליני ותזונאית אישית. הדיאטה כמסע רוחני. שומני היקר

יעל מני | 6/4/2008 9:30

היה לי הרבה יותר קל, פיזית ונפשית, כשהייתי בקטע הרוחני. כור מחצבתי היה בית כמעט אתיאיסטי ועל כן הקשר שלי לאלוהות, על משמעויותיה המגוונות, היה רחוק ממני כמרחק עמותת החופש מחסידות סאטמר. אך משהו בי חיפש בדבקות דתית משהו, עוד משחר ילדותי, את משמעות החיים. מי אני, מאין באתי, לאן אלך ולמה לכל הרוחות הכול לא ממש הולך לי. לא קיבלתי ברוח טובה את סערת הרוחות שהייתי נתונה בה, וניסיתי להשיב את רוחי בספרות רוחנית.

היה זה בימי התיכון המוקדמים והתחיל כשרוחי התפעמה מהגיגיו של הרמן הסה, ושאבה עוצמות מוויקטור פרנקל ומיטב הפלספנים ברוח באותו הזמן. מה שהניע אותי היה שלמורת רוחי, חוויתי פער בין ציפיותיי מהחיים לתוצרים שניפקו לי, שלא לרוחי. במובן ההוליסטי, קצרה רוחי למצוא ובהקדם את ה"חתיכה החסרה" שלי. אם בקשרים (לא רוחניים) עם המין השני, אם במזון עודף ואם בהתחזקות רוחנית. מה שימלא לי את הכוס הריקה קודם. לא בחלתי בשום אמצעי.

ולבסוף, בגיל עשרים וקצת, כשעבדתי בטלוויזיה המקומית, נקשרה נפשי בחברה שהכירה לי את אלוהים, שהכיר לי את החיים מחדש. הופניתי להסתייע בשירותיה של מורה רוחנית שהפנתה אותי להיעזר כטיפול תומך ב"או.איי" (O.A), קבוצת אכלנים כפייתיים אנונימיים.

בחודשיים הראשונים נדדה רוחי במפגשים לצחוק, רכילות וביקורת נוקבת מתחת לשפם עם חברותיי השמנמנות הוותיקות. גסות רוח ללא ספק. סיימנו כל מפגש בבית קפה, שם פתחנו שולחן, באווירת "חייה היום כי מחר יש בהחלט מצב שתמות". אך הזמן עשה את שלו, והייאוש ממצבנו העגלגל להחריד איפשר למשהו לחלחל גם בנו. הציניות והמבוכה התחלפו בתקווה שאולי משהו מכל ההילה הרוחנית הזאת תדבוק גם בנו. אולי גם לנו זה יקרה?

ימים של פעם

ימות הרזון

קרה גם קרה. מצאתי מאמנת מדליקה, יפה ושנונה, שרזתה המון, זרקתי לכל הרוחות את רוח השטות ויצאתי לדרך. בכל בוקר, בטלפון קצר, מסרתי לה תכנית אוכל מפורטת לאותו היום, דיווחתי בכנות על כל גרגר שבא אל פי והתחלתי בצעדיי הראשונים למימוש תכנית שנים עשר הצעדים. בחרתי לעשות את תכנית האוכל של ה"גריישיט" (GRAY SHIT): שלוש ארוחות מדודות ושקולות ושום דבר ביניהן, עם הימנעות מוחלטת מקמח, סוכר ומעוד כמה דברים שהחלטתי שאני מכורה להם. ויפה הפרידה דקה קודם.

כמו קסם זה עבד. לא יאומן כי ישופר. הקילוגרמים החלו לנשור, הרוחניות בצבצה ואט אט הרקיעה שחקים. התחברתי בכל לבי לצעדים הראשונים שאמרו (פחות או יותר כך): "הודינו שאנו חסרי אונים מול האוכל, שאבדה לנו שליטה

על חיינו. אנו מאמינים שכוח גדול מאתנו, כפי שאנו מבינים אותו, יכול להחזיר את שפיות דעתנו. החלטנו למסור את רצוננו וחיינו בידיו".

כמה נוח. סופסוף מצאתי מישהו שיכול לשאת את חיי הכבדים, ואף מוכן, יכול ורוצה לעשות בהם טיפול עשרת אלפים ובהקדם. הגיעו ימות המשיח.

המשכתי בנתיב הגמילה ובצד השינויים הרדיקליים באכילה, עשיתי חשבון נפש נוקב וחסר פחד, התבוננתי בפגמיי, התנצלתי בפני עצמי ובפני מכריי על חטאיי והמשכתי בכך על בסיס יומיומי, שנים. פגישה לא החמצתי, שיחה, תפילה, מצמוץ. הייתי למנחה מבוקשת בקבוצות שונות, וכמאמנת, חלקתי ברבים את רשמיי ותמונותיי מלפני ואחרי והושטתי יד לחברים בצרה תוך חשיפת דרכי הפתלתלה לפסגה. באהבה ובמסירות אמת.

שווה עד כוסית

רזיתי 26 ק"ג, ועל הדרך נגמלתי גם מעישון על סוגיו, ותוך כדי, העברתי ניגוב על שאר התחומים הלא פתורים בחיי. אוברול מושלם. הרגשתי בוודאות שאלוהים יכול ועושה למעני את אשר לא יכולתי לעשות בעצמי. ניערתי מעליי בחשש כל חשד או ספק שנקרה בדרכי ואיים להפריע, והמשכתי לדבוק ב"דרך האמת". המשכתי לקרוא וללמוד ספרי רוח. התחזקתי, נו.

הייתי יפה, חטובה ומאושרת. תם עידן האקזיסטנציאליזם המנוכר שהייתי נתונה בו לפני כן. ידעתי כי אינני עוד בודדה בעולם. קיבלתי במתנה אבא גדול, שרירי וחזק שם למעלה וכאן בתוכי, כוח עליון שדאג לי וליוה אותי יד ביד, בא לציון גואל. האמנתי שקורצתי ממנו, אני בו והוא בי. צלחה עלי רוח האלוהים ועשיתי דרכי להארה.

התחתנתי כדת משה וישראל, רזה והרה. הבאתי לעולם את הצאצא הראשון שלי. ניסיתי לדבוק ברוחניות במקביל להורות ואף הצלחתי בכך זמן מה. שמרתי על אותה תכנית אוכל והייתי שווה עד כוסית מתמיד. (מידה 40 בחצאית מיני, מספק אתכם?)

דהירה בסולם ההשמנה

אבל אז זה קרה. הבקע הראשון באנרגית הרוח הופיע לפני כעשר שנים, עם צרות איומות, שאין זה המקום לפרטן, ואט אט הרגשתי שאני מאבדת את האחיזה. בתכנית של O.A, באמונה, בשקט ובידיעה שהכול לטובה. ביקשתי עזרה מחבריי בקבוצה, התפללתי במרץ לכוח העליון שמצאתי הפרטי שלי ו...נאדה. התפוצצה לי הבועה שריחפתי בה בביטחון ובשמחה רבה שנים ארוכות וטובות. ומאז, יצאה הרוח מהמפרשים ולא נמצאה הדרך חזרה.

בינינו? כמה אני מתגעגעת, לאותם ימי חסד, לאותה השלווה, לאמונה שיש טעם והיגיון, שכל משבר הוא הזדמנות, שיעור חיים שיש לתקן, שאין שיעור שתלמיד רוח מקבל אם לא יכול להתמודד איתו. זכרתי ועודני זוכרת היטב את כל הידע שרכשתי, אך משהו בבטן נפער והתמלא במיידי במזון מיותר.

כך דהרתי מעלה בסולם ההשמנה, עשרות ק"ג, עד לנקודה בה הכרנו, כאן, לפני כמה חודשים, עם פרסום הטור הראשון שלי.

ולא שלא עשיתי ניסיון גיחה חזרה ל-O.A באותן שנים של הידרדרות, אך היה זה משול לכוסות רוח למת. אילי פאת מאת.

אכילה שפויה

זו היתה נקודת המפנה שהביאה אותי להתרחקות רוחנית והתקרבות נמרצת לפסיכולוגיה הקונבנציונאלית. ניסיתי לבנות מחדש את עגל הזהב, לעשותה לי לאלוהים חלופי, למצוא בה אם, ידיד, מאור לנפש. דרך זכוכית המגדלת של אריקסון, ויניקוט ושאר ידידים מלומדים (גם תוצרת הארץ), חפרתי עמוקות בי, בבני ביתי ובחיי בכלל. ועדיין, הייתה חתיכה חסרה. חסרה נורא.

ואז ילדתי שוב, עברתי דיכאון אחרי לידה וכאילו לא די: סרטן הכה בגופי. תזכורת חריפה שבהיותי במבוך החיפושים אחר שאר רוח והתרת נפתולי הנפש, רחקתי מהטעון עבודה פיסית. שנים לקח לי לקלוט שלא משמיים ולא מפרויד תבוא התרופה. אלא בהליכה, תרתי משמע, בשביל המעשים לשמירה על גופי ובריאותי.

כעת אני בשלב הפיסי/חומרי של חיי. לומדת ומיישמת בעזרת מורתי המעשית, הדיאטנית הנפלאה שלי, תכנית אוכל שפויה, מקפידה ככל יכולתי על הליכה נמרצת ושוקדת על מציאת פרנסה טובה למימוש המיוחל של מצבורי הפוטנציאל.

תקוותי היא, שלאחר שפסעתי בכל אותם שבילים, הרוחני, הנפשי והפיסי, אדע למצוא את החיבור הנאות בינהם, את ה"שילוש המקודש" שעמו ארקיע ואשתרש כאחד. והשמיים בהחלט אינם הגבול כאן.

ובנימה אופטימית זו, אסיים בתפילה הנהדרת שנהגנו לסיים עמה את מפגש ה-O.A תוך חיבוק קבוצתי אנרגטי: "אלי, תן בי את השלווה, לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים". (פרנציסקוס מאסיזי)

אמן.