7 הכי: סרטי המחלות הלא-אמינים (ואלו שכן)
גיבור איש הגשם הוא אוטיסט מושלם, השחפנית ממולן רוז' שרה על במה, והסכיזופרן ג'ון נאש מצליח לחיות בלי תרופות. לכבוד האוסקר: סרטים נבחרים שמציגים מחלות בצורה טובה, או גרועה
רזומה אוסקרי: סרט האימה הקלאסי של היצ'קוק מ-1959. היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, ביניהם לפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, ולפרס הבמאי הטוב ביותר.
תיאור התקלה: הסרט מתחיל בפקידה שגונבת כסף מהמעסיק שלה, ומתפתח לרוצח סידרתי שמציית להוראות מאמא שלו. רק בסוף הסרט מתברר שאמו של הרוצח מתה לפני שנים, ולמעשה כל השיחות שהוא ניהל איתה מתרחשות בדמיונו בלבד. זהו אחד הסרטים היחידים בקולנוע שמדגימים את ההפרעה שנקראת multiple personality disorder באופן נכון, ושההגדרה שלה אינה פיצול אישיות, אלא ריבוי ישויות. הפרעה זו נדירה ביותר, ובספרות הרפואית תוארו רק מספר בודד של חולים הלוקים בה.
נהוג להניח כי התפתחות של אישיות נוספת אצל אדם מסוים מהווה מעין "פיתרון" לטראומה קשה שהוא חווה בעבר. לבעיה הציעו כמה סוגים של פתרונות, אך כיוון שהיא כל כך נדירה, לא ניתן לקבוע מהו הטיפול היעיל. בחלק מהמקרים, הישויות מודעות זו לקיומה של זו, ובמקרים אחרים – כל אישיות עומדת בפני עצמה.
הסצנה המנצחת: במקרה של נורמן, מותה של אמו הוא הגורם לטראומה, ומאז הוא מנסה להעמיד פנים שהיא עדיין בחיים. לאחר כמה חודשים של העמדת פנים, הוא מפתח אישיות נוספת בדמותה של אמו. זמן קצר לאחר שמריון, הפקידה הגנבת, מגיעה לבית ההארחה הקטן שנורמן מנהל, הוא מזמין אותה לארוחה עימו. אמו של נורמן כועסת על ההזמנה ונוזפת בו על הכוונה "להתחיל" עם הבחורה הצעירה שהגיעה. האם אף מסרבת להגיש לה מהאוכל שבישלה.
סצנת השיחה בין נורמן לאמא שלו נשמעת לנו, הצופים, אמינה לחלוטין, ומדגימה, יחד עם סצנות רבות נוספות, עד כמה ניתן לשקוע למציאות חלופית שהמוח יוצר, ולהתעלם מהמציאות האמיתית. היתרון של הבחירה בהפרעה נפשית נדירה כל כך הוא שהיצ'קוק יכול היה להציע כמעט כל מנגנון כדי להסביר את התפתחות ההפרעה אצל נורמן, ועדיין להיות צודק.
רזומה אוסקרי: סרט מ-1988, בכיכובם של דסטין הופמן וטום קרוז, שהיה מועמד ל-8 פרסי אוסקר, וזכה בארבעה: תסריט, בימוי, שחקן ראשי, וכמובן, - פרס הסרט הטוב ביותר.
תיאור התקלה: בסרט יוצא גבר צעיר למסע עם אחיו האוטיסט כדי לקבל את כספי ירושה המגיעים לו. סוג האוטיזם המוצג בסרט הוא חלק מהספקטרום האוטיסטי, אוטיסט-סאבאנט. אלו הם האוטיסטים הגאונים, שיכולים לחשב בעיות מתמטיות מסובכות בשניות, אבל לא מסוגלים לקשור את שרוכי הנעליים שלהם. כיום קיימים מספר טיפולים באוטיזם, וישנם אף אנשים הטוענים כי הם מסוגלים "לרפא" אוטיסטים לחלוטין.
הסצנה המנצחת: יוצרי הסרט בחרו אמנם סוג של אוטיזם שמתאפיין ברמת תקשורת יחסית גבוהה, אבל הם הצליחו להמחיש את קשיי התפקוד החברתי, והדמות עצמה משחקת בצורה "נכונה". אחת הסצנות הנהדרות שמדגימות את יכולתו של ריימונד (האח האוטיסט) מתרחשת כשהם מגיעים ללאס וגאס, וצ'רלי (האח הנורמלי) מגלה שאחיו האוטיסט מסוגל לחשב בראשו את כל האפשרויות בשולחן ההימורים. הוא כמובן מנסה לנצל את היכולת הזאת, אבל ריימונד לא מסוגל להבין שעליו לספור את הקלפים בשקט, כיוון שהוא אוטיסט. הסצנה הזו מדגימה בצורה אמינה ומשכנעת את הפער העצום בין היכולת המנטלית של הלוקים בסוג הזה של האוטיזם, לבין ההבנה ויכולת התקשורת שלהם עם העולם החיצון.
רזומה אוסקרי: סרט מ-1997, שהיה מועמד לשבעה פרסי אוסקר, וזכה בשניים – השחקן והשחקנית הכי טובים (ג'ק ניקולסון והלן האנט).
תיאור התקלה: ג'ק ניקולסון הוא מלווין, סופר מצליח הסובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD), העומדת בינו לבין האפשרות לנהל חיים נורמליים. הסרט כולו עוסק בהסתגלותו של מלווין לסובבים אותו, ומסתיים, בהתאם למסורת האמריקנית, בסוף מתקתק. הפרעה אובססיבית קומפולסיבית היא הפרעת חרדה, שמתאפיינת בכך שהאדם משתמש במגוון טקסים כדי להתגבר על חרדה מסוימת. הסובלים מהתופעה יכולים, למשל, לנעול ולפתוח את דלת הבית 32 פעמים ברציפות, מתוך פחד שאם לא יעשו כן, מישהו יפרוץ לביתם. החרדה הולכת ומתעצמת עם הזמן, ומאד קשה לשלוט בה ללא טיפול פסיכיאטרי.
הסצנה המנצחת: במהלך הסרט אנחנו נחשפים לבעיותיו של מלווין. הוא אוכל רק בסכו"ם שהוא מביא מהבית שלו, הוא מוכן לקבל שירות רק ממלצרית ספציפית, הוא דורך רק בין הקווים של מרצפות המדרכה, הוא פותח וסוגר את מנעולי הדלת שלו בסדר ספציפי, והכל כדי להתגבר על החרדה שלו מחיידקים, מוות ומחלות, או, במילים אחרות: הכל כדי להשיג שליטה על חייו. באחת הסצנות המעניינות של הסרט, מלווין מתוודה שהחליט להתחיל ליטול תרופות על מנת לשלוט על המחלה שלו טוב יותר. מלבד המשחק המעולה של ניקולסון, יוצרי הסרט לא מנסים להונות אותנו, ולשכנע שהדרך לרפא מחלות היא על ידי אהבה.
רזומה אוסקרי: סרט משנת 2000, שזכה בפרסי אוסקר על העריכה ועל התסריט, ונחשב לאחד הסרטים המקוריים ביותר בקולנוע ההוליוודי.
תיאור התקלה: פגיעה מוחית מסוימת גורמת לפגיעה בזיכרון, כך שכל מה האדם מסוגל לזכור הוא חמש דקות לאחור, וזהו. גיבור הסרט זוכר את הרוצח של אשתו, וכל הסרט הוא מחפש אחריו, תוך כדי כך שהוא נעזר בפתקים וקעקועים כדי לזכור דברים מעבר לחמש הדקות המוקצבות לו. הסרט כולו מצולם לאחור, כך שאנחנו מגלים את הסיבה למעשה מסוים רק לאחר שאנחנו צופים בתוצאות המעשה.
הסצנה המנצחת: בשלב מסוים בסרט, מגיע הגיבור לבית שבו הוכתה האישה, והיא שולחת אותו להכות את מי שהכאיב לה. לאחר חמש דקות אנחנו מגלים שהוא היה זה שהיכה אותה, ושהאדם אליו היא שלחה אותו אינו "רע", אלא מישהו שהיא רוצה להתנקם בו. מסובך? לכו לראות את הסרט.
רזומה אוסקרי: סרט משנת 2001, בו מככבים ניקול קידמן ואיאן מק'רגור. היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר וזכה בשניים - על עיצוב אומנותי ועיצוב תלבושות.
תיאור התקלה: Satin, הגיבורה הראשית של הסרט (ניקול קידמן) היא חולת שחפת, מחלה קשה, שמתאפיינת בחום נמוך, שיעולים מעורבים בדם וחולשה קשה. שחפת עלולה כמובן להוביל גם למוות. כיום ניתן לרפא את המחלה בעזרת אנטיביוטיקה.
הסצנה המפסידה: בהתאם למחלה, הגיבורה משתעלת ויורקת דם במהלך היום. אבל בצורה תמוהה, בשעות הלילה היא מתייצבת על הבמה, ומתחילה לרקוד ולשיר. האמת היא מרה: חולי שחפת לא מסוגלים לפזז ולשיר על ערש מותם. הם כל כך חלשים, שהדרך היחידה שלהם להתמודד עם המחלה היא לשכב בשקט במיטה, ולהתפלל שהשיעול הבא לא יהיה כואב. בטח בסוף המאה ה-18, התקופה בה מתרחש הסרט. אה, ויש חלק אמין: מותה של קידמן בסוף הסרט.
רזומה אוסקרי: סרט מ-2001 בכיכובו של ראסל קרואו. היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, וזכה בארבעה: תסריט, שחקנית משנה, במאי, והסרט הטוב ביותר.
תיאור התקלה: הסרט מבוסס על חייו של ג'ון נאש, מתמטיקאי מחונן, שחלה בסכיזופרניה בהיותו בקולג', ומצבו הולך ומידרדר עם השנים. רק לאחר טיפול ארוך הוא מחלים, ובסופו של הסרט אנחנו מתבשרים שג'ון נאש הצליח לזכות בפרס נובל, להתחתן, ולנהל חיים תקינים כמרצה באוניברסיטה, לאחר שהחלים מסכיזופרניה.
כפי שהדגשנו בתיאור של הסרט פסיכו, סכיזופרניה איננה הפרעה שבה האדם יוצר לעצמו מספר ישויות, אלא הפרעה נפשית שבה האישיות עצמה נקרעת, ודמותו של האדם הולכת ומתמעטת. מדובר במחלה קשה מאוד, הפוגעת באחוז אחד מהאוכלוסיה, ולפי הידוע כיום – אין לה מרפא.
הסצנה המפסידה: הסרט מציג בצורה מצוינת את התסמינים של המחלה. ההזיות, כמו שיחות ארוכות שנאש מנהל עם שותפו לחדר, שלאחר מכן מתברר שלא היה קיים, הקושי להבדיל בין מציאות לדמיון, ובעיקר – הדיכוי המחשבתי שהתרופות גורמות למי שמתמודד עם המחלה.
אולם הכשל המרכזי בהצגת הסכיזופרניה מגיע בסופו של הסרט. האמינות שלו אובדת בסוף המחלה, כאשר הגיבור מוצג כאילו "החלים" מסכיזופרניה, ואינו נזקק יותר לתרופות. לרוע המזל, כיום לא ניתן להחלים מהמחלה, וכל החולים נדרשים ליטול טיפול תרופתי קבוע לשארית חייהם. ברגע שמפסיקים ליטול את התרופות – המחלה מופיעה שוב ומתגברת, אלא אם כן עוצרים אותה.
רזומה אוסקרי: סרט מ-1995, שלא נכלל ברשימת המועמדויות לאוסקר, וטוב שכך. למרות זאת, הוא נמצא ברשימה, כיוון שהוא מנסה להתמודד בצורה רצינית עם מגיפה בקנה מידה גדול, ונכשל בענק, כנראה בגלל התחקיר הרפואי הבעייתי שקדם לו.
תיאור התקלה: בעיירה אמריקנית תמימה מצליח קוף לברוח ממעבדה ולהפיץ וירוס דמוי אבולה. רק שני מדענים אמיצים עומדים בין מציאת התרופה לבין השמדת העיירה על ידי קצין צבא מטורף. אבולה היא מחלה ויראלית הקיימת כיום רק באזורים מסוימים באפריקה ובמעבדות ברחבי העולם. היא גורמת לדימומים פנימיים וחיצוניים, ובסופו של דבר למוות. זוהי מחלה מדבקת מאד, ואחוזי התמותה נעים בין חמישים לתשעים אחוזים.
הסצנה המפסידה: מלבד תיאור המחלה, שמובא בסרט בצורה הולמת, כל השאר אינו מתאים: בעולם שלנו ישנם פרוטוקולים מסודרים לבידוד חולים, אבל בסרט מוצגת ההתנהלות בתור אלתור שלם שמתאפיין במריבות אינסופיות בין הרופאים לבין הצבא. במציאות אף אחד לא ייתן למדען בכיר לרוץ ולחפש קוף נושא מחלה קטלנית. הגיוני יותר לשלוח אדם שניתן לוותר עליו אם יידבק במחלה. והחלק הכי מטופש – לא ניתן לפתח תרופה למחלה קטלנית תוך שלושה ימים. בעולם האמיתי, אפילו אם קיים חיסון, עוברים שבועות עד שיש ממנו מספיק מנות שמאפשרות לחסן אוכלוסיה גדולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
