7 מיתוסים שהגיע הזמן להפריך
האם אנחנו משתמשים רק ב-10 אחוזים ממוחנו? נכון שהשיער הופך עבה יותר אחרי הגילוח? שמונה כוסות מים ביום זה חובה? הנה קריסתם של שבעה מהמיתוסים העקשניים ביותר ברפואה
מסקנות החוקרים לגבי המיתוסים הללו נעו בין 'לא נכון' חד-משמעי ובין 'בלתי-מוכח' ספקני, וכולן פורסמו במהדורת חג המולד של ה-British Medical Journal היוקרתי. הנה עלייתם ונפילתם של שבעה מיתוסים נפוצים בתולדות הרפואה:
כנראה נעים לנו לחשוב שבנוסף לפעילויות המוחיות השוטפות, בתוך הגולגולת שלנו מסתתרים עוד 90 אחוזים של פוטנציאל טהור שרק מחכה להתממש. זה בעצם די ברור שנעדיף לחשוב כך, אבל למרבה הצער עורכי המחקר מבשרים שזה פשוט לא נכון. במחקרים שהיו כרוכים בהדמיה פונקציונלית של המוח, מעולם לא באמת הודגם אזור מוחי שאינו פעיל לחלוטין.
"אפילו מיקרו-לוקליזציה, כלומר בידוד של פעילות נוירון בודד, לא
אז מאיפה זה בא? – מקור המיתוס – כך החוקרים משערים – הוא ככל הנראה באיזו אמירה של אלברט איינשטיין, ועל-אף שרובנו לא היינו מתנגדים לקבל עשרה אחוזים מהיכולת השכלית שלו, מתברר שלא לכל דבר שהוא אומר צריך להאמין.
השורה התחתונה: זה כנראה לא נכון, אבל רוח הדברים בהחלט עשויה להועיל: את המוח אפשר, וכדאי, לאמן, משום שגם את ביצועיו אפשר לשפר.
החוקרים משערים שמקורו של המיתוס בהמלצות שנתנו אי-אז ב-1945, לפיהן 2.5 ליטרים הם כמות הנוזלים המומלצת ביום. כל זה טוב ויפה, אלא שבהמלצות דאז המשכו של המשפט היה שחלק ניכר מהכמות הזו בלאו-הכי מגיע ממזון ומשתייה שאינה בהכרח מים. אם משמיטים את חלקו השני של המשפט אכן נשארים עם המלצה שלפיה צריך לשתות 2.5 ליטרים של מים ביום – שהם שמונה כוסות בקירוב – אבל זו כמובן רק חצי המלצה. לטענת החוקרים אין שום עדות התומכת בנחיצות של שתיית כמות כזו של מים, אדרבא: ממחקרים שונים עולה שרוב האנשים מגיעים לצריכת נוזלים משביעת רצון באמצעות שתיית חלב, מיצים ואפילו משקאות שמכילים קופאין. בנוסף, ממחקרים נוספים עולה ששתיית מים מופרזת אף עלולה להציב סכנות עד כדי הרעלת מים.
השורה התחתונה: זה מיתוס שמעולם לא הוכח. מובן שחשוב לשתות מים, אבל לא צריך לספור שמונה כוסות ולמעשה כדאי לדעת שיש כזה דבר – יותר מדי מים.
פשוט לא. צמיחת השיער והציפורניים תלויה בפעילות הורמונלית תקינה שכמובן אינה מתאפשרת לאחר המוות. המיתוס ככל הנראה צמח על רקע הרושם שנוצר 'פוסט-מורטום', כאשר העור מתכווץ וכאילו נסוג אחורה. או-אז נוצרת אשליה של התארכות הציפורניים והשיער, אבל זו כמובן רק אשליה.
השורה התחתונה: גדלו אותם כל עוד אתם חיים.
גם כאן יש אשליה אופטית: כאשר מאפשרים לשערה לצמוח, היא מתחדדת בקצה ולכן נראית צרה יותר ביחס לחלקה שקרוב לקרקפת או לעור. לעומת זאת כאשר השיער מגולח, השערה גדלה כרגיל, זאת אומרת מאזור השורש, ובהנחה שלא עבר זמן רב מאז הגילוח – עוביו של הקצה הנדחק אינו מחודד והוא כעובי השערה באזור הקרוב לעור או לקרקפת. היעדר החידוד הזה, יחד עם היעדר התבהרות של קצה השערה (הנובע מפחות חשיפה לשמש), מקנה לשערה מראה חזק ועבה יותר.
החוקרים, אגב, כותבים שחור על גבי לבן שאת המיתוס הזה ככל הנראה יצרה וטיפחה המדיה, אבל אולי צריך להודות שלצד זה, יש משהו מאוד יהודי במיתוס הזה: "אל תתעסק עם השיער כי הוא יחזור חזק יותר ואלים יותר". לא מפליא אפוא שהמיתוס שגשג כל-כך יפה בקרב בנות ארצנו.
השורה התחתונה: זו יותר פרנויה מעובדה. הייתכן שמרטנו לשווא?
בשלב הזה אתם יכולים לכבות את האורות ולהמשיך לקרוא בחושך. זה יחסוך לכם חשמל ולא ממש ישנה את גורלן של עיניכם. מקורו של המיתוס הזה הוא פשוט באי-הנוחות ובתחושת העייפות שמתקבלות לאחר מאמץ של העיניים. מעט אור הופך אמנם את המיקוד לקשה, מפחית את תדירות המצמוץ ומייבש את העין, אך יחד עם זאת, לדעתם של רופאי העיניים הוא אינו גורם לנזק.
א-ב-ל: החוקרים מציינים שבמהלך נבירתם בחומר המחקרי הנוגע לנושא, הם נתקלו במחקר אחד שבחן את שיעור קוצר הראייה בקרב קבוצת אקדמיים ושלפיו קריאה באור עמום כן עלולה לגרום להתדרדרות כלשהי של הראייה. צוות החוקרים פנה עם תוצאות המחקר הזה למספר רופאי-עיניים ששמם הולך לפניהם, ורובם ככולם הסכימו שזו טעות, ושקריאה באור עמום אינה באמת מסכנת את הראייה.
השורה התחתונה: זה כנראה לא נכון, אבל: למה בעצם לקרוא בחושך?
סביר להניח שמדובר במיתוס שפחות מוכר במחוזותינו, ושנסב בעיקר סביב ההרגלים הקולינאריים של הגויים בתקופת חג המולד. יכולנו לפיכך לסיים את העניין בקיצור (אם לא שמעתם על זה אז תשכחו מזה, כי זה בלאו-הכי לא נכון), אבל מאחר שקבענו סטנדרטיים יסודיים, נמשיך בהם ונפרט:
בתרנגול הודו, כך מספרים החוקרים, יש רמות גבוהות של חומר בשם טריפטופן, אשר ידוע כמעורב בתהליכי שינה, בבקרה על מצב הרוח ובהשראת עייפות.
יחד עם זה, ההיטפלות לרמות הטריפטופן שבתרנגול הודו היא למעשה שרירותית, שכן מתברר שרמות הטריפטופן גבוהות גם בעופות אחרים או בבּקר. זאת ועוד: ישנם מזונות – למשל גבינה או בשר חזיר – שמכילים יותר טריפטופן משמכיל העוף, ובכל זאת אף אחד לא העליל עליהם עלילות שכאלו. בקיצור – שטויות. מקור המיתוס, בכל זאת, הוא ככל הנראה בקריסה שלאחר סעודת חג המולד. לדברי החוקרים מדובר בסעודה כבדה, ממושכת, בדרך-כלל היא מתקיימת לאחר יום עמוס בהכנות ובריגושים ולעיתים קרובות היא מלווה בשתיית יין. לכן אנשים נוטים להירדם אחריה.
השורה התחתונה: קטן עלינו. כשהגויים מעכלים הודו בקושי, אנחנו טוחנים סופגניות וממשיכים כאילו כלום.
צריך להודות שמדובר במיתוס מפליא בהתחשב בעובדה שאותם רופאים שמקפידים להשאיר אותו בחיים, על-פי-רוב אוחזים בימינם את מתמר האולטרה-סאונד ובשמאלם את הפלאפון. ובכל זאת – מגוחך ככל שיהיה, תמיד נשמח להפריך את המיתוס הזה שוב: בעבר כבר כתבנו על זה בהרחבה כאן, בעקבות ה'מַאיוֹ-קְלִינִיק' – אחד המרכזים הרפואיים הגדולים והחשובים בארצות-הברית – שערך לא פחות מ-300 ניסויים שבהם הופגשו המכשירים הרפואיים עם המכשירים הסלולאריים. באף אחד מהניסויים לא נרשמה הפרעה כלשהי בפעילות המכשירים.
השורה התחתונה: יש המון סיבות לא לדבר בפלאפון בעיצומו של מפגש רפואי, ולמרבה הפלא הסיבות הללו תקפות גם לגבי המטופל וגם לגבי המטפל
נא להמתין לטעינת התגובות
