קליינע בלבוסטע (ביידיש: "בעלת בית קטנה")
הילדה חושבת שלהיות אמא זה בעיקר לטגן שניצלים ולקפל כביסה. האם זה כל כך נורא?
"מקפלת כביסה".
"אפשר גם?".
"למה לך, את בת ארבע. לכי תרכבי על הקורקינט שלך. אני מרשה בסלון".
"אבל אני רוצה לקפל גם".
"לא כדאי לך. וגם סיימתי".
"אז מה תעשי עכשיו?".
"שניצלים".
"אפשר גם?".
"תגידי, מה בדיוק רע לך עם הקורקינט?".
"אבל אני רוצה גם לעשות שניצלים כמו אמא".
זו סוגיה שאני מעדיפה לא לחשוב עליה כרגע, למה היא רוצה גם. פשוט יותר לפרוע את שיערה החלק ולשגר אותה אל ה"קורקינט דורה" שקיבלה ליום ההולדת. כי איך זה נהיה בדיוק, אני הולמת בחזה העוף בחוזקה עד שהוא מתפורר תחת פטיש השניצלים, שמכל הדברים שאני מייצגת עבורה - דווקא שניצלים וכביסה זה מה שהיא רוצה להיות.
זה הזמן להיזכר, בין שתי הביצים הטרופות ופירורי הלחם הזהובים הנערמים בצלחת, איך, למשל, היה אחיה בגיל הזה. הרי קיפלתי אותו דבר ושניצלתי אותו דבר, ובכל זאת - הוא מעולם לא ביקש לזהות את תחתוניו של מי אני מקפלת הרגע, וודאי שלא ביקש לטבול פיסות חזה עוף בביצה.
"אמא גם עובדת, את יודעת", אני אומרת כשקול גרירת כיסא הגמדים נשמע מאחוריי. היא כבר יודעת, הרי. יש לעמוד ליד הכיור, אין להתקרב אל הגז ואל השמן הרותח, אין לגעת בשניצלים הטריים והחמים. אבל אפשר להסתכל. ולקראת הסוף גם לבקש לטבול פיסות חזה עוף בביצה ובפירורים ולהגיש לאמא.
"שמעת מה אמרתי?", אני מביטה לכיוונה ומגלה שהיא מיישמת את כל ההוראות. לא קרוב מדי, לא מסוכן מדי, אפילו שטפה ידיים. "שיש לך עבודה", אומרת הילדה. "נכון", אני מאשרת, "והשניצלים והכביסה זה לא הדבר הכי חשוב". "אז מה הכי חשוב?". זו שאלה מבהילה, בעיקר כי אני כמעט עונה "עבודה".
"עבודה?", מנסה הילדה. "עבודה זה הכי חשוב?". "ממש לא", מזנקת האמא ממשפחת בריידי ומתפתלת על לשוני. "את הכי חשובה, ואח שלך הכי חשוב". אנחנו שותקות ועובדות יחד. הילדה מעבירה פיסות חזה עוף ששוטחו אל צלחת הביצים, ואני שולה אותן משם, מעבירה דרך פירורי הלחם ומטגנת בשמן עמוק. זו פעילות ביתית לגמרי, כזו שאהבתי מאוד כילדה, אך כרגע היא גורמת לי
להתפתל באי נחת.
האם אלה אמורים להיות הזיכרונות המתוקים שלה? עבודות בית מטופשות שביצענו בצוותא? אלה ללא ספק הזיכרונות החמימים שלי. אלא שהעולם השתנה מאז, ואולי יש לגדל אותה בהתאם לשאיפות התקופה, בה נמדדת ההצלחה בעבודה אל תוך הלילה ובשניצלים הום-מייד שאמא אחרת - גם היא אישה שצריכה להתפרנס - תבוא לטגן במטבח.
"הכי חשוב זה שאנחנו נהנות ביחד", אני אומרת לילדה ולא בטוחה שאני צודקת. "את תראי בעצמך". "מה אני אראה מעצמי?", אומרת הילדה ונוגעת באפה באצבעות מלאות ביצה. "שהכי חשוב זה שיהיה נעים בבית". "מתי, כשאני אהיה אמא?", שואלת הילדה וצוחקת מהרעיון המוזר. "בדיוק", אני מחייכת מאותה סיבה ממש, "כשתהיי אמא".
נא להמתין לטעינת התגובות
