מטפל, מטופל ומה שביניהם
זכויות החולה אינן אלא כללי התנהגות שנועדו להסדיר את מערכת היחסים הרגישה והמיוחדת שבין המטפל למטופל
הכרת זכויות המטופלים והדיון בהן הם דבר חשוב ומבורך, כל עוד זה נעשה מתוך הבנת מקומן הראוי במסגרת יחסי מטפל-מטופל.
הקשר בין מטפל למטופל הוא אחת ממערכות היחסים האינטימיות ביותר מבחינת המטופל. האדם נחשף, פשוטו כמשמעו, על כל תחלואיו ופגעיו, בפני הרופא שלו. מערכת יחסים מסוג זה איננה בנויה על זכויות.
אוי לו לחולה שרופאו מטפל בו או מתייחס אליו רק משום זכותו לקבל טיפול והתייחסות. אוי לו לרופא שהחולה פונה אליו על מנת שייתן לו את המגיע לו על-פי החוק. הדבר דומה להורים שזכויות הילד הן שמגדירות את יחסיהם עם ילדיהם.
זכויות החולה אינן אלא כללי התנהגות שנועדו להסדיר באופן תקני מערכת יחסים מיוחדת זו, המושתתת על ערכים. קשר זה מבוסס על אמון מצד המטופל ועל התנהגות ראויה לאמון מצד המטפל.
שיתוף הפעולה בין הצדדים נדרש לאורך כל הדרך. בשלב הראשון, המטופל מציג לפני הרופא את הבעיה ומוסר לרופא את הנתונים במלואם. לשם כך הוא נדרש להשיב על שאלות הרופא באמינות ובלי להסתיר שום פרט שיכול לסייע לו לאבחן את הבעיה ולמצוא לה טיפול מתאים.
הרופא מצדו צריך להיות קשוב למטופל כדי לזהות את בעייתו ולמה הוא זקוק. עליו לדעת שגם אם לא נמצאה סיבה רפואית אובייקטיבית לתלונות המטופל, עדיין יש סיבה לבקשת המטופל את התערבותו.
לעתים קרובות נדרשות בדיקות לקביעת האבחנה, ותפקידו של המטופל הוא לבצע את הבדיקות החיוניות לקביעת האבחנה או הטיפול. כבר בשלב זה חשוב ששני הצדדים יגיעו להסכמה על הצורך בבדיקות.
כך, לדוגמה, אדם שבא לרופא בגלל שיעול
בשלב השני, לאחר שנקבעה האבחנה, יש למסור אותה למטופל. לא תמיד זה קל. אם המחלה קשה, החולה צריך לדעת ולחוש שהאדם שמולו מרגיש את כאבו ואת מצוקתו, שאכפת לו ממנו, שהוא יעשה כל שביכולתו לעזור לו להתגבר על המחלה ולהקל את סבלו.
כעת נדרש שיתוף פעולה בין הצדדים לבחירת סוג הטיפול. מטרת-העל ברורה: לשמור באופן מיטבי על בריאות המטופל ורווחתו. אולם בפועל לא תמיד הדברים ברורים וחד-משמעיים.
לכל טיפול רפואי יש סיכונים, תופעות לוואי וסיכויי הצלחה שונים. הרבה פעמים מלווה ההחלטה באי-ודאות בעניין התוצאות, ומי שיישא בהן בסופו של דבר הוא המטופל.
הרופא מגבש את המלצתו על סמך הידע המקצועי שלו, אבל המטופל הוא שצריך להחליט איזה מהטיפולים המוצעים לו מתאים יותר לאופיו, לתכניותיו ולמרוץ חייו; האם הוא מוכן להסתכן בניתוח בשביל הסיכוי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד?
ואולי הוא מעדיף לסבול את הכאב ובלבד שלא לקחת סיכון, ולו מזערי, לסיבוך שנתפס בעיניו קשה הרבה יותר? המטופל זקוק גם למידע על מהות הטיפול המוצע, על התוצאות ותופעות הלוואי שלו, כדי להתכונן כראוי.
דברים קטנים ושוליים מבחינת המטפל יכולים להיות משמעותיים במיוחד למטופל. זה עשוי להתבטא במידע על כאב או תופעות אחרות שצפויות להיגרם מהטיפול, שאי-ידיעתן מראש יגרום למטופל בהלה וחרדה מיותרות.
ואפשר שהדבר יתבטא במידע טכני, על הליך הטיפול, על ההכנות לקראתו וההגבלות שלאחריו, כגון טיפול אצל רופא עיניים שלאחריו אי אפשר לנהוג כמה שעות. על המטופל לדעת זאת מראש, כדי שלא יגיע למרפאה ברכבו ושלא יקבע למועד שאחרי הטיפול תכניות הכרוכות בנהיגה.
ואז מגיע שלב הטיפול עצמו. במסגרת רפואת הקהילה המטופל הוא השותף הבכיר. הוא שקובע למעשה אם הטיפול יתבצע כנדרש אם לאו. בידיו האחריות לנטילת התרופות, לביצוע בדיקות מעקב, לשמירה על הדיאטה שנקבעה לו, להתייצבות לטיפול אצל האחות, הרופא המקצועי או כל מטפל אחר, הכול לפי התכנית הטיפולית שהוסכם עליה.
בשלב זה חשוב שתהיה בין המטפלים למטופל הבנה והרמוניה, שיפעלו יחד מתוך התחשבות וכבוד הדדי, בעת שהמטפלים כמובן משקיעים בשותפות זו את מיטב הידע, המיומנות ושיקול הדעת המקצועי שלהם. בתום הטיפול יש צורך במעקב ובפעולות למניעת הישנות המחלה, החמרתה או התפתחות מחלות אחרות.
בכל אחד מהשלבים יש מקום להערכה מחודשת של התכנית הטיפולית ובתקשורת פתוחה בין השותפים, לפי ההתפתחויות בפועל.
הכותבת היא מרכזת ועדת האתיקה במכבי שירותי בריאות
נא להמתין לטעינת התגובות
