אטום כל ארבע שעות
הצצה נדירה לתוך הסודות של המרכז הגרעיני בנחל שורק, שבו מייצרים חומרים לאבחון בשיטות רפואה גרעינית. נעה ידלין בילתה בבית המרקחת העתידני, וחלבה חומר רדיואקטיבי
"לא." כי הומר סימפסון עושה שם בכור הגרעיני פלוס מינוס את מה שאתה עושה, ופעמיים בשבוע הוא נרדם, או לא שם לב, והכור פשוט מתפוצץ. "יש כאן אינספור אמצעי בטיחות. אני מבטיח לך ששום דבר לא יקרה."
ו,"24" אתה רואה?
"סליחה, "24"? תמיד יש שם מכלים כסופים כאלה, בדיוק כמו אלה שאנחנו עומדים לידם עכשיו, רק שמהם בדרך כלל יוצאים אדים . "אוי ואבוי לנו אם ייצאו מכאן אדים."
ויש מצב שייצאו?
"לא". ד"ר עודד אברבוך, ראש שטח רדיו־רוקחות במרכז למחקר גרעיני נחל שורק, לא ממש מתרגש. לא באופן כללי - על העושים במלאכה הרדיואקטיבית נחה, כך מתברר, מין שלווה סטואית - ולא מהשכלתי הטלוויזיונית. כן, הוא בהחלט מאמין לי שג'ק באואר הגן פעם בגופו המחורר על פצצת מימן דולפת תוך שהאיראנים מזריקים אורניום מועשר אל ריאתו הנוטפת, אבל דבר דומה אינו צפוי, להערכתו, להתרחש בכור הגרעיני בעתיד הנראה לעין, ולפחות לא עד השעה ,16:00 אז עלי להיות בפילאטיס.
וזה לא רק משום שהמרכז כולו מוגן על ידי כל נוהל בטיחותי שרק אפשר להעלות על הדעת (אבל ככה גם חשבו בלוט"ר), אלא בעיקר מכיוון שלאיראנים אין כל סיבה להתעניין במיוחד בפעילותו של בית המרקחת הגרעיני, חלק משטח רדיו־רוקחות, המייצר חומרים לאבחון רפואי בשיטות רפואה גרעינית.
הרעיון פשוט. חומרים רדיואקטיביים, פולטי קרינה, הקשורים בקשרים כימיים עם מולקולות בלתי רדיואקטיביות, מוזרקים לגוף החולה.
מצלמות מיוחדות מזהות את הקרינה, ממפות את האיבר ומגלות את האזורים הבעייתיים. בין היתר משמשת השיטה לגילוי מוקדם מאוד של סרטן, בשלבים שבהם לא ניתן לגלותו בשיטות אחרות.
סליחה, אבל אנחנו לא מבלים את כל החיים שלנו בלנסות להתחמק מקרינה?
"כמות החומרים ממש מינימלית," מרגיע אברבוך, "כך שהסכנה מזערית. נכון שאם תזריקי פעם אחר פעם אחר פעם בתוך זמן קצר, יכולה להצטבר קרינה. כשהטילו את פצצות האטום,למשל, הרבה אנשים מתו כי הקרינה שהיתה בעוצמה אדירה גרמה להם לשינויים במבנה הדנ"א של התא וליצירת גידולים ממאירים. אבל זה לא המקרה".
ומה מרגישים כשיש חומר רדיואקטיבי בגוף?
"כלום. הדקירה של הזריקה היא הכאב הכי גדול."
ואז מה? מסתובבים בעולם בגרסה זרחנית?
"החומר פשוט דועך. אנחנו משתמשים בחומרים שמהירות הדעיכה שלהם גבוהה, בין שעות לימים ספורים, ומה שנשאר מהחומר נפלט בצורה טבעית, בדרך כלל דרך השתן." ניסית פעם להזריק לעצמך חומר רדיואקטיבי?
"עוד לא."
אנחנו נמצאים בציקלוטרון, מאיץ חלקיקים גרעיני שבו מיוצר החומר הרדיואקטיבי. יוסי שוחט, מנהל הציקלוטרון וגנן חובב, שתל סביבו גן ירק פורח. בין היתר מוקף הציקלוטרון בעצי שסק, פפאיה, גפן, תאנה, רימון, קלמנטינות ותפוז ננסי. שנאמר: איזו מין שלווה, ולא עושים שום דבר - חוץ מאשר לסובב את הציקלוטרון.
הציקלוטרון עצמו נראה כמו משהו שנחת היישר מסרט מדע בדיוני: אנחנו צועדים במבוך, פשוטו כמשמעו, שנועד למנוע מהקרינה לצאת לכיוון הדלת, ובסופו נגלית לעינינו מין חבית בגובה מטר, מוקפת באינספור מבחנות, פקקים וחוטים צבעוניים. רק חסר שתאמר פתאום: "איי קאם אין פיס."
בתוך החבית
מהציקלוטרון עובר החומר לבית המרקחת הגרעיני. כל מנה נרקחת אישית כמנת יחידה )מנה לנבדק בודד( לפי סוג המיפוי הנדרש, ומועברת מיד עם סיום הכנתה למחלקה לרפואה גרעינית בבית החולים. "מכיוון שמדובר בחומרים רדיואקטיביים שדועכים מהר, אנחנו צריכים לייצר אותם כמה פעמים ביום, כי יכול להיות שהחומר פשוט לא יחיה עד הערב," אומר אברבוך.
"לכן בית המרקחת גם עובד 24 שעות ביממה, כך שאם חס וחלילה קורה משהו,תמיד יש תורן שיכול להכין מזרק, לקחת רכב ולנסוע לבית החולים."
הם נוסעים במכוניות מיוחדות?
"הן צריכות להיות משולטות בצורה מתאימה, והנהגים שלהן עוברים קורס לטיפול בחומרים רדיואקטיביים. יש לנו כאן בית ספר לזה, אגב."
וכל אחד יכול להירשם?
"בעיקרון כן. אם יש לך עניין, את יכולה. יש קורסים של שבוע, יש של חודש, תלוי באיזו רמה את רוצה להתמחות." רוחם הנינוחה של אברבוך והגנן גידל דגן בציקלוטרון שוחט מקרינה (לא התאפקתי) גם על הטכנאים. "אני פחות חשוף לקרינה ממי שעומד בשמש," מרגיע ניר מצויינים, מנהל התפעול במעבדה, המופרדת במין מסדרון קטן מהעולם החיצוני.
"גם אם חלילה יש פיצוץ או משהו, ההבדלים בלחץ בין המעבדה לחוץ גורמים לכך שלא ידלפו חומרים החוצה. זהו. תיכנסי, תתרשמי, רק תעמדי רחוק מהמנדפים."
המנדפים, מעין תאים סגורים בעלי מסכי מיגון שקופים, הם מקור האקשן העיקרי: מאחוריהם נמצאים מכלי החליבה עם החומר הרדיואקטיבי, והטכנאים, שרק ידיהם הממוגנות נשלחות אל מאחורי המסך, שואבים מהם את החומר ישר אל תוך מזרק, שגם אותו אינם מחזיקים ישירות.
המזרקים המקרינים מוחזקים בתוך מיגון סופג קרינה. אחר כך נכנס המזרק ל"פיג," מכל אחסון שבתוכו מובל החומר אל בית החולים,ומשםעוברלמשטחעבודה,ואזנחתםסביבוהניילון באמצעות מכשיר דמוי פן.
אתה יודע שהמכשיר הזה נראה כמו פן.
מצויינים: "זה פן." פן רדיואקטיבי.
"פן - פן."
אני ממשיכה לשוטט ברחבי המעבדה. באחת העמדות, על גבי עכבר המחשב, מזהירה מדביקת ענק: "חומר רדיואקטיבי."! הטכנאי בתגובה: "סתם, בדיחה." סעיף מס' 15 בדף הוראות הבטיחות שעל הקיר ממליץ לי "לבדוק לעתים קרובות את שטח העבודה ואת עצמך במונה גייגר."
אנחנו נצא מפה עם זנב, אני אומרת לאריק, הצלם, ובו ברגע מתחיל לשנינו כאב ראש. "זה בגלל לחץ האוויר," מרגיע כפיר מלכה, אחד הטכנאים, "אני כבר רגיל. תביני, בארבע בבוקר הנהגים כבר יוצאים לבתי החולים, אז מ- 12בלילה עד חמש בבוקר אין מצב בכלל לשים את התחת על הכיסא. אנחנו עובדים בלחץ האוויר הזה כל הזמן, ואין מצב לצאת פתאום לאיזו הפסקת קפה".
ואז, משום מקום, נמלאת פתאום המעבדה צלילים. רק אז אני מבחינה במערכת הסטראו שניצבת בצד החדר. ממש כמו ב"ניפ טאק," רק עם קרינה רדיואקטיבית במקום שתלים מסיליקון. וכך, על רקע Poison, You're poison running through my veins wanna hold you but my senses tell me to stop...I wanna touch you but I better not touch, I שואבים שבעה רוקחים וטכנאים דוממים וחרוצים, עטויי כפפות, כיסויי נעליים וחלוקים, חומרים רדיואקטיביים אל תוך מזרקים, מייבשים אותם בפן ומניחים אותם במיגוני עופרת כבדים. "פויזן" ממשיך להתנגן. הכל אמת.
ד"ר אברבוך, איך מתקבלים להיות טכנאי במעבדה?
"אין בתי ספר לדברים האלה. הכי קרוב שאפשר ללמוד זה פיזיקה גרעינית, אבל זה לא מלמד אותך עדיין לעסוק פיזית בדברים האלה. צריך פשוט לבוא וללמוד בשיטת השוליה, כמו בימי הביניים. הרוקחים שאנחנו מעסיקים במעבדה גם מקבלים מאיתנו מין קלטות 'עשה זאת בעצמך,' ואז נוסעים לקורס בארצות הברית ללמוד את המקצוע. לגבי הטכנאים, אנחנו משתדלים שיהיה להם רקע כלשהו בתחום, נגיד, סטודנטים למדעי הגרעין, כימיה, ביו-כימיה, תחומים דומים. והאמת היא שאנחנו באמת מחפשים."
מותר להיות ערבי?
אברבוך: "האמת שכרגע אין פה, אבל זה לגמרי במקרה." עובדיה, הממונה על הביטחון: "כל אזרח ישראלי בעל זיכוי בטחוני מתאים רשאי לעבוד פה." אברבוך: "עובדה שבמכונים לרפואה גרעינית עצמם, בבתי החולים, דווקא יש טכנאים ערבים. יש לנו נביל ויש לנו עאבד."
ביציאה, בחדר המעבר מן המעבדה אל העולם החיצון, אני מבחינה בשלט קטן: "לפני עזיבתך את האזור המבוקר, בצע ניטור עצמי לזיהום." לא ביצעתי ניטור עצמי, אני מתייפחת. מצויינים נכנס לפעולה. "שימי ידיים ורגליים על המכשיר הזה... כלום. את נקייה. אם יש אפילו רמה קטנה של קרינה הוא מתחיל לצרוח." ומה אני עושה עם החלוק? אברבוך: "שימי אותו כאן. הוא הולך לכביסה." כביסה גרעינית? "לא, כביסה כביסתית."
בית המרקחת הגרעיני שייך לשטח רדיו־רוקחות, אחד מאגפי המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק. "בודקים כאן, במרכז, חלקי מטוסים במצלמה גרעינית כדי לראות אם יש סדקים," אומר אברבוך, "משנים צבעים של אבנים יקרות, מתעסקים בכל היישומים של קרינה סלולרית, קרינת מיקרוגל, לייזרים, בדיקות אל־הרס. זה כור מחקר." אבל לא... לא מייצרים כאן כלום. "כלום." כלום?
"כלום."
מה שכן מיוצר, לפחות בבית המרקחת הגרעיני, משווק לשוק הרפואה הגרעיני גם בהודו, בטורקיה ובקפריסין. לעומת זאת, חומרי הגלם הרדיואקטיביים שאינם מיוצרים במרכז עצמו מיובאים אליו מחו"ל.
אני מניחה שהם לא מגיעים לארץ בצ'רטר של ארקיע.
"ודאי שכן. הם מאוחסנים בתוך חביות ממוגנות, ואף אחד לא יודע בכלל שיש שם דבר כזה.
אז מה, זה פשוט הולך לתא המטען, יחד עם המזוודה שלי?
"אני לא יודע אם דווקא עם המזוודה שלך,אבל כן. העניין הבעייתי היחיד הוא התזמון הלוגיסטי: אני צריך לדאוג שמהרגע שהחומר מיוצר במדינה שבה הוא מיוצר הוא יגיע אלי בזמן, לפני שהוא דועך וכשהוא עדיין פעיל, אחרי כל הפרוצדורות של המכס ושילוח המטענים, כי מספיק שהוא ישכב בשדה התעופה יומיים כדי שהוא כבר לא יהיה פעיל. אז קודם כל שולחים לנו את החומרים מלכתחילה ברמת אקטיביות הרבה יותר גבוהה, כדי שעד שהם יגיעו לכאן הם יהיו ברמת האקטיביות המתאימה, וחוץ מזה יש לנו הסכם עם אל על שזה הדבר שיוצא ראשון מתא המטען."
קרתה פעם איזו תקלה?
"תגדירי תקלה." נגיד, צפירות בכל רחבי המרכז הגרעיני. נגיד, אנשים רצים בטירוף לכיוון ההרים ומסמסים את הצוואה לילדים. "לא, לא. תשמעי, תלכי למקום שמייצר חומר גלם לתעש, תסתובבי קצת במקום שיש בו טונות ניטרוגליצרין. תאמיני לי שזה הרבה יותר מפחיד." בקיצור, אני מבינה שחליפות חלל לבנות עם זרנוקים, כמו בסרטים, אני כבר לא אראה כאן היום.
"יש כאלה, אבל זה רק במקרה שמשהו קורה. ואנחנו משתדלים ששום דבר לא יקרה, כאמור." סליחה שאני מנדנדת, אתה בטח מבין שלמקום הזה יש בכל זאת איזו הילה.
"הילה תרתי משמע." ד ד ד
השומר בכניסה לבית החולים: "אתה לא יכול להיכנס. אין חניה, אחי." הנהג: "אבל אני צריך להביא את החומר." השומר: "איזה חומר."? הנהג: "רדיואקטיבי". (השער מתרומם באורח פלאי).
התחנה הבאה היא בית החולים קפלן, אחד מכמה בתי חולים בארץ העובדים בשיטות של רפואה גרעינית, שם ממתינה למנה הרדיואקטיבית חולה הזקוקה למיפוי כליות.
מזרק אחד בלבד יוצא בסיבוב הנוכחי לבית החולים, ולכן אנחנו מורשים להיכנס לאוטו הממוגן, שנראה, אם להודות באמת, כסתם אוטו בלתי ממוגן בעליל. "אנחנו נוסעים עם מזרק אחד ובקושי יש בו קרינה," אומר הנהג גרגורי, שהוא לא רק אחד מעובדי המעבדה, אלא גם נשוי לרופאה הגרעינית בבית החולים קפלן,שאמורה להזריק לחולים את החומר שהוא רקח במו ידיו. "וחוץ מזה, יש פה גלאי קרינה, והוא שותק."
אבל באופן תאורטי, זה שהאוטו ממוגן, זה אומר שאם המזרק יתפוצץ כל הקרינה תיכלא איתנו, באוטו?
"אם זה יתפוצץ הקרינה תיכלא במחסנית קולטת הקרינה, ואחר כך בצידנית קולטת הקרינה. האוטו עצמו לא יכלא את הקרינה, אבל יש לנו נוהל מיוחד לטיפול בחומרים מסוכנים." אבל הנסיעה עוברת בשלום, וגם ההזרקה: החומר, נטול ריח ובעל לוק לגמרי תמים, מוזרק לוריד של החולה על ידי רופא מומחה לרפואה גרעינית, ומצלמה גדולה, דומה מאוד למצלמות סריקה רגילות, ממפה את הקרינה באזור המיועד בגופה.
"אחר כך פשוט הולכים הביתה," אומרת הרופאה הגרעינית במחלקה, "אלא אם כן מדובר בחומרים עם הרבה רדיואקטיביות, ואז לפעמים צריך להישאר כאן לאשפוז." למה, כדי לפקח שהחומר לא יגרום לך נזק? "לא, אתה פשוט מקרין." מקרין, הא?
"או־הו מקרין."
נא להמתין לטעינת התגובות
