אל תקרא לי שמן
חשבתם פעם מה מנת חלקו של אדם כבד משקל בעולם המקדש רזון? המדפים סביבו עמוסים בספרי דיאטה, תוכניות ריאליטי וסרטים דוקומנטריים מטפלים בנושא עודף משקל, לרוב באופן לא מחמיא, ורופאים קובעים כי קילוגרמים מיותרים הם מחלה לכל דבר. האם יחסנו לשמנים גובל בגזענות?
המחקר נערך בפקולטה לרפואה באוניברסיטת טולוז בצרפת לאורך חמש שנים, והשתתפו בו 2,223 גברים ונשים בריאים בגילאים 32 עד 62. החוקרים ערכו לנבדקים מבחנים קוגניטיביים שכללו בין היתר מבחני זיכרון, קשב וריכוז. התוצאות הראו שככל שאינדקס מסת הגוף של הנחקר היה גדול יותר, כך הידרדרו תוצאותיו בהשוואה למבחן הקודם שלו. כמו כן נמצא כי תוצאות המבחנים של אנשים שסובלים מהשמנת יתר היו בממוצע נמוכות יותר מתוצאות של אנשים בעלי משקל תקין.
המחקר
אם בעבר פורסמו מדי שנה כמה עשרות מחקרים על עודף שומן, היום כבר מדובר באלפים. מדפי הספרים קורסים תחת שפע ספרי הדיאטה וגם תעשיית הסרטים הדוקומנטריים ותוכניות הריאליטי מטפלות בנושא ההשמנה, לרוב באופן לא מחמיא. עודף משקל כבר מזמן הוגדר כמחלה, הפצצה המתקתקת של העולם המערבי - בקיצור, מכל כיוון אפשרי זוכים השמנים ליחס עוין, ביקורתי, מסרס ולעגני.
"אין ספק שכל המחקרים שמתפרסמים בזמן האחרון מעודדים את היחס הנורא הזה לשמנים", מכריז עופר איתן, ממנהלי הפורום "שמנות ויפות" באתר "תפוז". "אם היו מחליפים את המילה 'שמנים' במילים כמו 'ערבים', 'מזרחיים', 'דתיים' - הייתה קמה צעקה, אבל לומר דברים קשים על שמנים זה בסדר. מדובר באותם מחקרים שהתפרסמו לפני 50 שנה על הכושים בארצות הברית. אנשים לא אוהבים לראות שמנים, והמחקרים האלה הם קריאה לשמנים: 'עופו לנו מהעיניים'".
"האבסורד הוא שהיום יש הרבה יותר אנשים עם עודף משקל מאשר אנשים רזים, אבל הסובלנות שלנו כלפי אנשים שמנים ירדה", אומרת הדיאטנית רחל גרנות, מרכזת סדנאות לירידה במשקל ב"הרצליה מדיקל סנטר", שהתרגזה במיוחד מהמחקר האחרון שקשר בין השמנה לטיפשות.
"צריך להתייחס למחקר הזה בלגלוג ובספקנות וחלילה לא להשתמש בזה כעידוד לרזות", היא מזהירה. "אבל הבעיה היא שמתבגרים בעלי עודף משקל קוראים את המחקרים האלה, כשהדימוי העצמי שלהם לא בשמים והם חיים בידיעה שהם טיפשים ואז הם באמת הופכים לכאלה כי ציפיות מתגשמות. השאלה המתבקשת היא: אם אנשים שמנים יירדו במשקל, האם האיי קיו שלהם יעלה?".
ד"ר גבריאלה ליברמן, האחראית על מרפאת ההשמנה במכון האנדוקריני בבית החולים "תל השומר", מוסיפה : "צריך להיות מאוד זהירים בניתוח תוצאות של מחקרים כאלה. למשל, התופעה של דום נשימה בשינה היא שכיחה בקרב אנשים שמנים וגורמת להם להתעורר בלילה, מה שעלול להוביל לעייפות, וכשאדם עייף ברור שהתפקודים הקוגניטיביים הם לא בשיאם; אבל לקשור בין השמנה לבין טיפשות זה מקומם, שיפוטי ומעליב. המחקר יוצר אצלי אי נוחות גדולה".
לא תמיד סבלו אנשים בעלי עודף משקל מיחס עוין של החברה. "בעידנים קודמים השומן היה סמל לשפע", אומרת חלי הלל, מרכזת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן ודוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. "נשים שהיו מלאות באגן הירכיים נחשבו לפוריות ובריאות, וחזה מלא העיד על חלב אם בשפע. בזמן מלחמת העולם השנייה לא היה מספיק בד לייצור בגדי ים, וכך נולד הביקיני, שהחדיר לתודעה את הצורך לרזות.
"הקפיטליזם משרת אידיאולוגיה שההצלחות הן אישיות - אם לא הצלחת סימן שלא השקעת מספיק. לכן אנשים בעלי עודף משקל מואשמים בכך שהם אינם משקיעים בעצמם, ומאחר שבעולם הזה אנשים חושבים שהחיצוניות מעידה על האישיות הפנימית ועל היכולות, מייחסים לאנשים שמנים תכונות אופי שליליות, וכך בונים סטריאוטיפ".
גרנות שערכה סקר בקרב קבוצות התמיכה בהנחייתה, מסכימה עם הלל. "הראיתי לילדים בקבוצות תמונות של אנשים שמנים ורזים וביקשתי מהם לאפיין את התכונות שלהם. את הרזה הם אפיינו כאדם מצליחן ואת השמן כחלש וחסר שליטה. מעבר לזה, כל המושגים של רזון השתנו. מרילין מונרו היתה נחשבת לשמנה במושגים של היום".
"הטרמינולוגיה של אנשים ששומרים על דיאטה היא של אשמה", מוסיפה הלל. "מאכלים שאסורים עליהם על פי תפריט דיאטטי הם מגדירים כחטא. לא פינוק, אלא חטא. ואם כבר חטאתי אז עבירה גוררת עבירה ואז אוכלים עוד ועוד. יש פה התכחשות לעובדה שאנחנו בני אדם עם יצרים".
- מה צריך לעשות כדי לשנות את היחס לאוכל?
"זה מתחיל מהילדות, כשהמבוגרים קושרים בין רגש לאוכל - אם הילד נופל אז אמא מנחמת אותו בממתק, וכשהוא גדול ועובר לדירה אחרת אז שולחים לו אוכל כאקט של אהבה. בכל שלב בחיים האוכל נקשר לרגש. זה הדבר הראשון שצריך לשנות".
"בחברה הישראלית מותר לאישה להיות שמנה רק בתקופת ההריון, וגם אז כשרוצים להחמיא לה, אומרים לה שהיא 'רזה עם בטן'", אומרת ד"ר הילה העליון מהמחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. "מצפים שגוף של אישה יהיה רזה ונערי, ולגברים מותר להתרחב. עובדה שבכל חדרי הכושר שיעורי החיטוב והצרת ההיקפים מוצעים לנשים, ולגברים מציעים אימוני משקולות לפיתוח השרירים".
דבר אחד בטוח: להיות אדם שמן בחברה רזה זה לא תענוג גדול. אנשים בעלי עודף משקל מופלים לרעה בכל תחומי החיים - בקבלה לעבודה, ביחסים בינו לבינה ואפילו בצבא. ליאור רותם, בת 21, ממנהלות הפורום "שמנות ויפות" באתר "תפוז", עושה כעת טרום סטאז' במשרד עורכי דין, למרות גילה הצעיר, לאחר שהצבא לא קיבל אותה לשורותיו בשל משקלה העודף.
"החברה משדרת מסר כפול", היא אומרת. "מצד אחד ילד טוב הוא ילד שמשאיר צלחת ריקה וכל אירוע סובב סביב האוכל, ומצד שני צריך לשמור על המודל הרזה. אני מקבלת ברחוב הערות על בסיס יומיומי, אנשים שאני לא מכירה מעזים לעצור ולהגיד לי -'את כל כך יפה, חבל שאת שמנה'".
בשנים האחרונות, היא אומרת, היחס אליה נעשה קשה יותר ויותר: "זה שילוב של בהלה מהשומן והעובדה שאנשים מרשים לעצמם יותר. יש גברים שכותבים לי בפורום שהם נמשכים לנשים שמנות, אבל יוצאים עם בחורות רזות כדי שהחברים לא יצחקו עליהם. גם לי באופן אישי זה קרה - היה לי חבר שסבא וסבתא שלו לחצו עליו להפסיק לצאת איתי. הם אמרו לו: 'למה אתה מעניש את עצמך, היא חולה', ובסוף נפרדנו".
גם תחום התעסוקה לא מאיר פנים לבעלי משקל עודף. רוב חברות ההשמה שפנינו אליהן התחמקו באלגנטיות מלענות על השאלה איזו השפעה יש למראה החיצוני בקבלה לעבודה. התשובה, כנראה, ברורה.
אלינה גורוביץ, בת 19, משרתת כעת בשירות לאומי לאחר שלא גויסה עקב עודף משקל. מגיל 15 - כן, אתם קוראים נכון - היא מנסה למצוא עבודה, ללא הצלחה. "בכל חנות שתלויה בה מודעת דרושים אני מבררת אם המשרה אקטואלית", היא מספרת, "ותמיד הסיטואציה חוזרת על עצמה: שואלים אותי על מי אני רוצה להמליץ לתפקיד, וכשאני אומרת שאני זו שמעוניינת, אומרים לי שהמשרה לא אקטואלית.
"רציתי לעשות קורס ברמנים, אבל ירדתי מהר מהרעיון כי אמרו לי שכדי שאתקבל לעבודה כברמנית אני חייבת להיות חתיכה. אחר כך ראיתי מודעה שדרושה עובדת לחנות בגדים. התקשרתי ואמרו לי שצריך מישהי שהיא טובה במכירות וגם רזה. אמרתי להם שאני מידה 48 וניתקו לי את הטלפון בפרצוף. זה מעליב. כל פעם מחדש זה גורם לי להרגיש עלובה ולא שייכת. בגלל זה הלכתי לשירות לאומי, כדי שיהיה לי ניסיון תעסוקתי כלשהו. שם גם לא יכולים לסרב לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
