אות קין

מאז ההתקף הראשון שלו נשללו מרונן דוד כל הזכויות של אדם מן הישוב. היחס אליו לא שונה מזה שמקבל אסיר משוחרר בעל עבר פלילי. והוא רק רצה לאמץ ילד

רונן דוד | 22/5/2006 15:27

לפני כשנה החלטנו אשתי ואני לבדוק את האפשרות של אימוץ ילד. פנינו למועצה לשלום הילד וקיבלנו בדואר חוזר מסמכים שעלינו למלא. כחלק מהתחקיר היסודי שעברנו במילוי המסמכים נשאלה גם השאלה אם אשתי או אני היינו מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי והאם מישהו מאיתנו נוטל תרופות פסיכיאטריות. הבנו שילד בדרך הזו לא נקבל.

ההיתקלויות שלי עם הממסד לא התחילו בפרשה זו. כבר ביום השני לאשפוז שלי, כשעברתי את ההתקף הראשון בעיצומם של המילואים ושכבתי במחלקה פנימית בבית חולים רגיל הגיעה נציגה מטעם קצין בריאות הנפש הראשי של צה"ל וביקשה לברר אם יש לי עבר פסיכיאטרי כלשהו.

מאשתי הראשונה הבנתי בדיעבד, כי אותו גורם חיפש גם בהיסטוריה הרפואית שלי בקופות החולים, הכול על מנת להימנע מהאפשרות שאוכל לתבוע את הצבא בגין אותה פגיעה. כמובן שבדיקותיהם עלו בתוהו, כי הרי לא היכרתי עד אותו יום אף פסיכולוג וכך יכולתי בשקט יחסי לתבוע את משרד הביטחון על נכות.

אלא שהממסד לא ויתר. בעיצומו של ההתקף הראשון התבקשתי להופיע בפני ועדה רפואית לקביעת הפרופיל הצבאי שלי. רשויות הצבא לא יכלו להמתין לשחרורי מן האשפוז וביקשו לסלק אותי מהצבא עם פרופיל 21 נפשי כמה שיותר מוקדם. תחנוניי לא הועילו. אותה ועדה גם דאגה להודיע לכל משרדי הממשלה על האשפוז הפסיכיאטרי שלי, מה שגרם לתגובת שרשרת ממסדית מפוארת.

לאחר כחודשיים קיבלתי מכתב ממשרד הפנים ובו נאמר שעלי להפקיד את האקדח שהחזקתי ברישיון באותם ימים, בתחנת המשטרה הקרובה. ערעור שהגשתי ואשר בעקבותיו זומנתי להתייצב לבדיקה פסיכיאטרית, לא הצליח לשנות את ההחלטה.

חודש מאוחר יותר קיבלתי זימון לוועדה עם פסיכולוגית מטעם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים של משרד הרישוי. בוועדה זו בדקו אם אני כשיר להחזיק ברישיון הנהיגה שלי. הבדיקה הייתה משפילה, הרגשתי כמו אדם שדרס מישהו, למרות שבימי חיי לא עשיתי עברת תנועה והייתי נהג זהיר במיוחד. בסופו של דבר קיבלתי בחזרה את הרישיון על תנאי, עד שאתייצב לוועדה נוספת שנה מאוחר יותר.

הדרך חסומה

מאחר ואיני משרת במילואים, החלטתי לנסות ולחזור לשירות המילואים בהתנדבות. בדקתי את האפשרות דרך המחלקה המטפלת בכך בבסיס הקליטה והמיון. תשובתם הייתה חד משמעית: רק לנכי צה"ל הפגועים פיזית, קיימת האפשרות לחזור ולהתנדב לשירות מילואים. בפני מי שמוכר על סעיף נפשי, הדרך הזו חסומה. מיותר לציין שאין גם באפשרותי להתנדב לשירות במשטרה או למשמר האזרחי. אני שהייתי עד לאותו התקף גורלי, מפקד פלוגה מבצעית בחיל השריון בדרגת סרן, לא יכול לבוא ולתרום לחברה בזמני החופשי בארגון בטחוני כלשהו.

בנוסף לכל אלה, אני גם צריך להתמודד עם העובדה

שעליי להתייצב כל תקופה בפני ועדה רפואית של משרד הביטחון כחלק מהליך קביעת אחוזי הנכות כתוצאה משירות המילואים. בבדיקה נשאלות כל פעם אותן שאלות תוך חדירה לפרטים אינטימיים שהשתיקה יפה להם ופגיעה בצנעת הפרט. הבדיקה לא אובייקטיבית, וקשה לי להתאושש ממנה במשך תקופה ארוכה אחריה.

נראה שלכל מקום שאלך ואפנה יהיה חרוט על מצחי אות קין של אדם בעל עבר (והווה) פסיכיאטרי. עד כמה שידוע לי, בכל מוסד ממשלתי ישנו רישום על כך שעברתי אשפוז פסיכיאטרי בלי יכולת לשנות זאת. יחסי עם הממסד, למעשה, לא שונים מאסיר משוחרר בעל רישום פלילי.

"זכותו של אדם לחיות בקהילה"

רונן דוד חבר ועד במל"מ – מתמודדים למען מתמודדים- מנחה קבוצה לעזרה עצמית ב'אנוש' ומנהל את הפורום 'ציפור הנפש' בפורטל נכי צה"ל