הו, מאמא
אמהות, מתי בפעם האחרונה יצאתן לחופשה רומנטית? או קראתן ספר בנחת מתחילתו ועד סופו? אם רוב הזמן אתן חשות רגשי אשם למרות שאתן מקדישות את כל זמנכן לילדים, טלו לידיכן את ספרה של ד"ר ענת פלגי-הקר, "מאי-מהות לאימהות", ואולי תתחילו לחיות
לרוב מתוארת האם המצויה כמי שמוכנה להקריב את עצמה עבור ילדיה גם במחיר צמצום המרחב הנפשי שלה כאישה. העיסוק המרכזי בחוויית האימהות הוא תמיד מנקודת מבטו של הילד, וקשור לשאלות כמו מה נחוץ לו ואיך אמו משפיעה על התפתחותו. צרכיה, חששותיה והקונפליקטים שלה אינם קיימים, והיא מקבלת מהסביבה מסר ברור כיצד עליה להרגיש ולפעול.
ד"ר ענת פלגי-הקר, 48, פסיכולוגית קלינית ומחברת הספר "מאי-מהות לאימהות" (הוצאת "עם עובד", סדרת "פסיכואנליזה" ), שואלת בספרה מה קורה כשתפישתך את תפקודך כאם אינה עולה בקנה אחד עם ציפיות החברה ממך. מה קורה כשאת מעניקה חיים במחיר אובדן חייך הקודמים, כאשר המהות שלך מתה ובמקומה את צריכה ליצור מהות חדשה.
אחת ממסקנותיה היא שבתהליך האימהות מתקיים באופן תמידי ניגוד בין האם הטבעית והאידיאלית לבין האם המאכזבת וההרסנית-קונפליקט מרכזי שחונק ומקפח את המורכבות שבלב החוויה האימהית.
פלגי-הקר עצמה מספרת על חוויה טראומתית במעבר לאימהות, עליה הצליחה לדבר רק כעבור 20 שנה. בגיל 26, סמוך לסיום לימודי התואר השני בפסיכולוגיה, היא ילדה את בתה הבכורה ונשארה איתה בבית למשך תשעה חודשים. כשביקשה לחזור למסלול חייה הרגיל ולהשלים את התזה, מצאה את עצמה חסרת אונים מול חייה החדשים כאם.
"הרגשתי כאילו אני סובלת
- אז למה המעבר לאימהות טלטל אותך כל כך?
"כי בכל זאת זה נפל עליי כרעם ביום בהיר. פעם אימהות היתה דבר יותר טבעי - עוברים את זה ולא מדברים על זה, וברור שאת שמה את עצמך בצד בשביל התינוק. אני בהתחלה התענגתי על האימהות ושקעתי בתוכה לגמרי, אבל עם לא מעט בלבול שנבע מההלם שבסיטואציה, שבא לידי ביטוי גם בחיים המקצועיים שלי, כבר לא הייתי מסוגלת לפקס את עצמי על הנושא שבחרתי לתזה כי הוא כבר לא נגע לי יותר, הוא היה שייך לחיים הקודמים שלי טרם האימהות".
- העובדה שיש לנו רחם לא יוצרת אצלנו תשוקה הורמונלית טבעית להביא ילדים?
"עובדה שלא. אני מכירה הרבה נשים שמחליטות לא ללדת. זה שיש לאישה רחם, לא אומר שהיא צריכה למלא אותו בילד. רחם הוא פוטנציאל שאפשר לעשות איתו משהו או שלא, יש זכות בחירה. לגוף לבד אין משמעות, הוא נבנה מהצירוף של נפש, חומר ורוח. הרחם יכול להיות דימוי ליצירתיות שממלאת אותך סיפוק ותשוקה כמו כל דבר אחר. אני לא מזלזלת ביכולת הטבעית שלנו לעבור הריון, אבל אני גם לא רוצה לעשות אידיאליזציה של זה".
- אז מה גורם לנו להפוך לאמהות?
"קודם כל יש כאן משהו אבולוציוני - אם לא נביא ילדים לעולם, האנושות תיכחד. הסיבה השנייה היא שמדובר ביצירה מופלאה מעבר למה שהמוח מסוגל לתפוש, משהו פרימיטיבי שמרגישים אותו. האינסטינקט האימהי הוא לא רק מצב הורמונלי, חברתי או נפשי, אלא תמהיל של הכל יחד, וכל אחת מושפעת ממנו באופן שונה".
ד"ר פלגי-הקר סוקרת בספרה 30 שנות מחקר פסיכואנליטי-פמיניסטי שמנסה להמשיג את האימהות, אך לדבריה, ללא הצלחה. "חיפשתי מה קורה בנפש האם ומצאתי שהמושג הזה לא קיים", היא אומרת. "אפשר לומר שעלו על זה שאנחנו בבעיה, אבל אין מוכנות רגשית ונפשית לנושא".
- למה קשה לנשים להקשיב לרצונות שלהן במעבר לאימהות?
"כי האימהות חושפת אותנו לעוצמות רגשיות גבוהות במיוחד. אין דבר יותר חשוף מאשר ההתקשרות לילד, זה משהו ביולוגי-הורמונלי. כל אמא מיניקה שחוזרת לעבודה מכירה את התחושה של נזילת חלב מהחזה כשהיא חושבת על הילד שלה. יש כאן קשר של גוף ונפש שמשפיע עלינו בצורה בלתי רגילה, מפגש חדש שמעולם לא התנסית בו עם משהו שהגיע מתוך הגוף שלך, ומעלה שאלות כמו: הוא שלי? הוא לא שלי? פתאום החיים הופכים ליותר הוא ופחות את".
- התיאוריה הפסיכואנליטית מציגה למעשה עמדה שמפריכה את הקשר הטבעי בין נשיות לאימהות.
"כן, כי הקשר הטבעי מדבר על חפיפה פיזיתביולוגית בין נשיות לאימהות, ואילו בהקשר הפסיכואנליטי זה לא מחייב. כלומר, נכון, אי אפשר להתכחש לטבע - יש לנו רחם. אבל זה לא אומר שהוא כופה את עצמו עלינו ושאנחנו צריכות להישאר במקום הכפוי הזה. יש לנו מרחב בחירה שמאפשר גם לאבא לקחת חלק פעיל בעבודת האימהות. אני מתנגדת להצבת אידיאל או מערכת חוקים של איך אמא צריכה להיות. אין לי בעיה עם זוגות שמחליטים לגדל את ילדיהם לפי עקרון הרצף (גישה קיצונית בנושא גידול ילדים הדוגלת במגע מתמיד של התינוק עם אמו עד כדי ביטול צרכיה ורצונותיה, א.פ.), אבל שלא יגידו לי שזו הדרך הטבעית היחידה".
הפנטזיה שלנו בנוגע לאימהות ניזונה עוד מגיל הינקות. להבדיל מהבניה תרבותית-חברתית זוהי פנטזיה השאובה מהתחום הלא מודע. שם נחלקת האימהות לשתי אפשרויות בלבד: זו המופלאה, הרחומה והמגינה שנמצאת שם תמיד, וזו שלוקח לה שלוש דקות להגיע אלינו כשכואבות לנו האוזניים או כשצריך להחליף לנו טיטול. בתוך פרק הזמן הזה של שלוש הדקות מתפתחת פנטזיה של אמא מכשפה, נוטשת ונרקיסיסטית שלא אכפת לה מאיתנו. הפנטזיה הזו מפצלת את האם לאידיאלית או למפלצתית ולא מותירה מרחב נפשי להתפתחות האם. סיפורי האגדות כמו "סינדרלה" או "שלגיה" רק מעצימים את הפנטזיה של האם החורגת והמכשפה מול האם האידיאלית שמתה מזמן או הפכה לפיה - האם המושלמת שלא קיימת.
- בספר את מציגה את לורה בראון מ"השעות" ואת דולי "מדולי סיטי" כדוגמאות לקונפליקט מרכזי בחוויית האימהות.
"אלו שתי דוגמאות קיצוניות שמציגות הפכים של אימהות שהן תוצאה של חרדה. חוסר הביטחון שלך בתפקודך כאם יכול להוביל לנטישה של התינוק כמו במקרה של בראון, או לחלופין לקשר סימביוטי לא בריא עם הילד כמו במקרה של דולי.
"הבעיה של לורה בראון היא שהידע שלה על אימהות מגיע ממגזינים ומתפישה חברתית. הכל מאוד פלקטי ולא משאיר לה שום אפשרות אחרת. יש לה ילד והיא בהריון והחברה היחידה שלה לא יכולה להביא ילדים, כך שהיא נמצאת לבד עם המצוקה. כלפי חוץ אין לה על מה לקטר: יש לה הבית, הבעל והילד המושלמים, אבל היא חיה בעולם סכריני. הבחירה שלה לנטוש את ילדיה נובעת ממקום של להיות או לחדול. הנטישה היא חטא נגד האלים והעונש שלה הוא לחיות אחרי הילדים שלה, לקבור אותם. אבל הטרגדיה היא לא הנטישה אלא המקום שקדם לה - חוסר היכולת לפתח שיח על האימהות שלה. דולי, לעומתה, היא דוגמה לאם הסימביוטית שנצמדת לילד וחותכת בבשר בנה מתוך רצון אובססיבי לדעת ממה הוא מורכב ומה היא צריכה לעשות כדי לטפל בו נכון".
- מהיכן מגיע הניגוד הזה בין אהבה עצומה לרצון להזיק לילד שלך?
"הוא נוצר מיד לאחר האופוריה של הלידה. התינוק מוציא ממך השתוקקות, אהבה ורגש של חום מהסוג שלא הכרת, אבל אז מגיע הרגע שהדברים לא מסתדרים. פתאום לא בא לך לקום, קר בחוץ, וזה הבכי העשירי באותו לילה ואת רוצה לשים לו את הכרית על הראש כדי שהכל ייגמר. בגיל מאוחר יותר את חוזרת הביתה והכלים עם האוכל על השולחן, הנעליים בסלון ובא לך להתפוצץ. כלומר, אותו יצור שברגע אחד הצליח להוציא ממך את האהבה הכי גדולה, ברגע אחר בא לך פשוט להרוג אותו. המעבר הזה מהיר מאוד - תוך שניות את הופכת מאם מלאך לאם מפלצת. החיבור בין שני החלקים האלה בנפש שלנו הוא הכי כואב בעולם. אמהות מתארות בפניי פיצוצים שלא חוו בחיים עם אף אחד אחר".
- איך מתמודדים עם התחושות הקיצוניות הללו?
"צריך לזכור כל הזמן שיש שתי זוויות להתקשרות הזו: כשאמא צועקת ודוחפת את הילד לאמבטיה היא לא רואה את הילד, ואילו כאשר היא נכנעת לו, היא לא רואה את עצמה. מתוך המרחב הנפשי שלה היא צריכה למצוא את הדרך היצירתית שתגרום לו להיכנס לאמבטיה".
- אילו דוגמאות מהתרבות הפופולרית את יכולה להביא לחוויית אימהות מתקנת?
"ביאטריס, הגיבורה בסרט 'להרוג את ביל'. היא מתעוררת מתרדמת ומגלה שהיא לא בהריון. מכאן מתחיל מסע הנקמה שלה בכל מי שהרג את העובר שלה. כשהיא מגיעה לאבי הילדה היא מגלה שהתינוקת שלה חיה ולבסוף היא מתאחדת איתה. למעשה, המסע שלה הוא מסע של התהוות האימהות. כדי להגיע למקום של אימהות את חייבת להרוג את כל אותם מכשולים חברתיים שמחליטים עבורך איך את צריכה להתנהג. כדי להגיע אל הילדה שלך את צריכה לפנות את השטח ולחסל את כל החרדות ותכתיבי החברה. אבל אני אומרת שמסע החיסול הזה הוא עבור כל השדים שנמצאים בראש שלך. המעבר מאי-מהות לאימהות הוא המקום שבו יורד מסך הערפל שנוצר בראשך בעקבות מה שלימדו אותך על איך אמא צריכה להיות".
ד"ר פלגי-הקר מסרבת לשרטט מודלים פסיכולוגיים לדמות האם. לדבריה, היא לא רוצה לחזק מודל אימהי כזה או אחר, אלא להציע מודל הקשבה שמאפשר לכל אם להתפתח בהתאם לצרכיה. "אמא יש רק אחת עבור הילד", היא אומרת, "אך עבור האם יש ריבוי אימהויות. לשרטט סקאלה של מודלים זה להיכנע לתכתיבים שמאלצים אותי להפעיל שיפוטיות בנוגע לאימהות. אני רוצה לאפשר סקאלה. שכל אחת תחפש את הדרך שלה. אם אימהות היא יצירה, אז לתת את כל הצבעים והבד הלבן. אני רוצה להתעקש להשאיר את המקום הזה פתוח כי ברגע שנסגור אותו, בעצם נחזור להתחלה.
"אני לא חושבת שיש נושא שיש בו יותר שיפוטיות כמו באימהות, וגם אני נופלת לזה. לפעמים מגיעה אליי אישה מיד לאחר הריון והיא בכאוס גדול: 'מה אני אעשה? מה נפל עליי? למה לא חשבתי על זה קודם?'. תגובת הבטן שלי היא פאניקה - איך אני מארגנת אותה מיד ומחזירה אותה לתלם".
עד היום חלק מהבעייתיות הכרוכה בסוגיית האימהות מצויה במבוכה סביב הקשר בין האימהות לבין האנטומיה הנשית ומיניות האישה. הפסיכואנליטיקנית הלנה דויטש מביאה את אנה קרנינה כדוגמה לאישה שמגלמת קונפליקט בין האימהות למיניות, שהופך לטרגדיה.
"כשאת הופכת לאם את ניצבת לראשונה בחייך מול קונפליקט שקשה להימלט ממנו: חוויית הטאבו של גילוי עריות שמגולמת בזירת ההנקה. ההנאה המינית והאימהית מקורן במציצה מהשד. אין פלא אם כן שאמהות רבות פותרות דילמה זו על ידי התחמקות ממין לאחר הלידה, או ויתור על ההנקה בטענה שזה מעורר בהן גועל. אם את לא מיניקה, את מקבלת על הראש מהחברה הסובבת אותך, ולכן נשים רבות פשוט הופכות את עצמן לא-מיניות כדי להתחמק מהתחושה הזו. ההנקה היא המקום בו עולה השאלה למה קיים צורך חברתי-פסיכולוגי להפריד בין אימהות למיניות. בסופו של דבר, יש איזון - פעם אני יותר אימהית ופעם יותר מינית. הכי חשוב זה שהאם לא תרגיש אשמה בגלל תחושות דואליות כאלה. מותר לה להיות גם אימהית וגם מינית. גילוי עריות לא מגיע מכאן אלא ממקום הפוך לגמרי, בו הילד הוא לא סובייקט עצמאי אלא נתפש כאובייקט לצרכים שלי".
דויטש מתייחסת ללידה כאל חלק ממנגנון מזוכיסטי הקיים בבסיס הביולוגי של האישה שכולל את המחזור החודשי ואיבוד הבתולין.
- אימהות היא סוג של מזוכיזם?
"לא. זו דעה שמושפעת מהחברה הגברית ומתאימה לתחילת שנות ה-20, עם תחילת המחשבה הפסיכואנליטית. יש פה אי הבנה של יכולת האישה להכיל סבל וכאב. אני חושבת שזו אחת ממדרגות ההתפתחות של האימהות, להשהות ולהשתהות על כאב ולהכיל אותו בשביל מישהו אחר. הנתינה, החמלה, הנדיבות והדאגה - יש בהן איזה כאב שעלול להתפרש כאילו נשים הן מזוכיסטיות. כשגבר מוכן להקריב את חייו למען המולדת קוראים לו 'גיבור'. אימהות, לדעתי, היא גבורה נשית".
- למה היום נשים נוטות לדחות את האימהות לגיל מאוחר יותר?
"זה קשור לתוחלת החיים שהתארכה באופן כללי, להתקדמות הרפואה שמאפשרת כניסה להריון גם בגילים מאוחרים יותר ולמודעות שצריך להגיע לאיזו בשלות ומודעות עצמית כדי לשאת את האימהות. החשש להפוך לאם הוא כמו כל חשש אחר בחיים, וההמלצה היא לעצור, להשתהות ולהתבונן בזה באומץ. אין גיל לבשלות אימהית. נכון שצריך חוזק נפשי, כי אין דבר בחיים שיותר מעמת אותך עם העולם הרגשי שלך מאשר אימהות, אבל את גם מתחזקת תוך כדי התהליך, את מפתחת עמידות וחוסן נפשי שלא היו לך קודם. אימהות זה סובייקט בהתהוות".
נא להמתין לטעינת התגובות
