גם מבוגרים סובלים מהפרעת קשב וריכוז
ה-ADHD נתפס כסינדרום של הגילאים הצעירים, בדומה לפצעי בגרות, הרטבת לילה או לנטיה המוזרה של מתבגרים לשאול שאלות קיומיות. רק בשנים האחרונות התברר כי הסינדרום אינו בהכרח נעלם. ד"ר אורי שורצמן במדור חדש
לואיס קרול פרסם את הספר "עליזה בארץ הפלאות" בשנת 1865, שנים רבות לאחר שהביטוי "לחייך כמו חתול צש'יר" היה נפוץ בשפה האנגלית, ופירושו כמובן "לחייך באירוניה". באותה התקופה, גם היתה נפוצה האגדה על חתולי קילקני, שסיפרה כי הם נוהגים לאכול אחד את השני בזמן תיגרה חתולית עצבנית, עד שבזירת האירוע נותרים רק הזנבות שלהם.
לואיס קרול חיבר בחופשיות את הביטוי ואת האגדה, ויצר את חתול הצ'שיר המופלא. בסיפורו שלו, חתול זה נעלם בהדרגה מול עליזה הנדהמת, עד שנותר מולה רק חיוכו הרחב. אבל גם חיוך זה נשאר בלי פה ובלי שיניים.
הסינדרום ADHD, או בתרגומו העברי, הפרעת קשב וריכוזעם או בלי היפראקטיביות, דומה היה לחתול הצ'שיר. עד שנות ה-80 של המאה הקודמת, ה-ADHD נחשבה תסמונת של גיל הילדות וההתבגרות, אשר הסימפטומים שלה נעלמים בהדרגה. כלומר האמונה הרפואית היתה, כי כאשר האדם הופך לגבר או אשה בוגר, הוא כבר "נקי" לחלוטין מכל הסימפטומים, הן מהפרעות הקשב והריכוז והן מהסימפטומים ההיפראקטיבים.
ה-ADHD נתפסה כסינדרום של הגילאים הצעירים, בדומה לפצעי בגרות, הרטבת לילה או לנטיה המוזרה של מתבגרים לשאול שאלות קיומיות. מכאן גם התגבשה התפיסה הטיפולית, המוגבלת בזמן. כלומר הילד והמתבגר טופלו בעזרת תרופות, כגון ריטלין, או בעזרת טיפולים אחרים (יעילים ופחות יעילים) כלימוד אסטרטגיות למידה או פסיכותרפיה. אבל כאשר הגיעו שעתם של הבחור או הבחורה להתייצב בלשכת גיוס (בישראל), או לעזוב את הבית ולהשתתף במסיבות הפרועות של הקולג' (בארה"ב), האמונה היתה כי התסמונת אכן נרפאה בשלב הזה וכל הטיפולים היו מופסקים באחת.
אבל גם אם "חתול ה-ADHD" היה נעלם, כי כך הוחלט, הרי שהחיוך האירוני היה נשאר, תלוי בחלל.
באמצע המאה ה-19 תוארה לראשונה קבוצה מוגדרת של ילדים עם סימפטומים של קשיי ריכוז וקשב, אימפולסיביות ותנועתיות מוגברת. אלו הם הילדים, שכיום היינו מגדירים אותם כבעלי ADHD.
בדיוק כמו הילדים
עם השנים התסמונת שינתה את השם הרפואי שלה, כמו גם את הקריטריונים להגדיר אותה. אבל גם כאשר התסמונת נקראה "Minimal Brain Damage” (כלומר, נזק מוחי מזערי, וזאת משום שלא קיימים ממצאים פתולוגים בצילומי הדמייה או בבדיקה הגופנית-הנאורולוגית), או כאשר היא נקראה תסמונת "תנועתיות-היתר", הדגש היה על הילדים והמתבגרים עם התעלמות מהאפשרות שגם מבוגרים סובלים ממנה.
ואז, בשנת 1976 תיארו החוקרים Wood, Reimherr and Wender תופעה מפתיעה. הם זיהו קבוצה של מבוגרים, אשר הראו את אותם הסימפטומים כמו הילדים והמתבגרים עם ה-ADHD. כלומר גם הם
התקשו להתרכז בעת קריאת טקסט, בעת האזנה להרצאה או בזמן שיחה מורכבת, התקשו לארגן את סדר היום וחלקם אפילו הפגינו אימפולסיביות בעת קבלת החלטות, תנועתיות מרובה ואי-שקט מתמשך.
מה שהפתיע יותר את החוקרים היה, שכאשר ניתנו תרופות פסיכוסטימולנטיות (כגון הריטלין) לאותם המבוגרים, הם דיווחו על שיפור גדול בסימפטומים ובתיפקוד שלהם. בדיוק כמו הילדים.
אבל רק באמצע שנות ה-80 (בארה"ב), ורגע לפני סוף המילניום (כאן, בישראל) הובן היטב, שה-ADHD אינו נעלם באמת בגיל הבגרות. אז החלו לאבחן ולטפל באותם מבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז.
על הכותב
ד"ר אורי שורצמן, רופא-פסיכיאטר, מנהל מרפאה להפרעות קשב וריכוז (ADHD) במבוגרים ולהפרעות התפתחותיות אחרות
נא להמתין לטעינת התגובות
